אחת החברויות המשמעותיות ביותר בתרבות הישראלית נרקמה כבדרך אגב. אי־אז בנובמבר 69' הניח שייקה וינברג, מנכ"ל התיאטרון הקאמרי, תיקייה פשוטה ודקה בצבע כתום על שולחנו של יד ימינו הצעיר, אורי עופר, וביקש ממנו לקרוא את תוכנה עד התכנסות הוועדה האמנותית למחרת בבוקר.
"הכנסתי את התיקייה לתיק ואיכשהו שכחתי ממנה", משחזר עופר - שכיהן בהמשך כמנכ"ל הקאמרי וייסד את האופרה הישראלית החדשה והמשכן לאמנויות הבמה - בספרו המסקרן "כאילו יש שם משהו שאנחנו לא יודעים", שיושק בשישי השבוע בקפה תיאטרון הקאמרי. "בערב הלכתי עם רעייתי לקולנוע. רק כשחזרנו לקראת חצות, נזכרתי בתיקייה. בעמוד הראשון של הטקסט שבתוכה, נכתב: 'מלכת אמבטיה', ריוויו סאטירי בשני חלקים על שבת אחים בצל תותחים, מאת חנוך לוין".
"קראתי את 30 העמודים בנשימה אחת, כשאני צוחק, בוכה, נפעם והמום", כתב עופר, ולמן אותה קריאה לילית סוחפת היה לידידו הקרוב והמשפיע במידת האפשר של אחת הדמויות החידתיות ביותר בתרבות בישראל. "חשבתי שמדובר בפצצה שספק אם הציבור הישראלי מסוגל לעכל", הוא נזכר בספר שבו הוא מתמודד עם אניגמת לוין.
"התיאטרון ליווה אותי כל חיי", מספר בראיון עופר, בנם של מנהל עבודה בסולל בונה ושל רוקחת, שעם חבריו מ"התנועה המאוחדת" התחיל את הקריירה כמתפלח סדרתי להצגות שהוצגו בקולנוע "אדיסון" בירושלים. מהתיכון הגיע לשירות צבאי בנח"ל המוצנח ולחברות בקיבוץ יזרעאל, שם ניהל את השלחין ועסק בכתיבה ובבימוי של חגי המשק.
כישרון בין השורות
בגיל 25 עזב את הקיבוץ ושב לירושלים, שם החל לעבוד כסגנו של יהודה אילן, מנהל מרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה, שבו ארגן בפועל אירועים כמו טקס הדלקת המשואות בהר הרצל וחידון התנ"ך הבינלאומי. כשנפסקו חפירות מצדה בגלל חוסר כסף, יצא עם מנהלן, פרופ' יגאל ידין, לסיבוב הופעות ברחבי הארץ עם שקופיות, לשם גיוס מימון להשלמתן.
מתוקף תפקידו, הקים לפי יוזמתה של אורה הרצוג את "אמנות לעם", כדי להביא הצגות ומופעים לעיירות פיתוח. על המוסד, שקרס ב־2010 לאחר תהליך הסתאבות ממושך, הוא אומר: "לא רק שגם כיום יש צורך בגוף הזה, אלא שעל המדינה לתמוך בהקמת אולמות ברחבי הארץ. שרת התרבות, במקום שתבלבל את המוח בהשגות לגבי רפרטואר, שתשיג כסף לאולמות בפריפריה ובלי להתערב במה שנעשה עם הכסף".
משרד התרבות אמור לממן העלאת מחזה של מחבל מרצח, כמו למשל במקרה של המחזה שכתב לתיאטרון אל־מידאן החיפאי וואליד דקה, שהורשע בתכנון רצח החייל משה תמם?
"מדובר בבעיה בשוליים. במקום לתת גיבוי למוסדות התרבות, יש לשרה טענות אליהם. שר תרבות אמור לאהוב תיאטרון, וגם אם הוא לא באמת אוהב, עליו להראות שהוא אוהב. אם היא לא כזאת, גמרנו, היא לא קיימת. לעומתה, מכל השרים שטיפלו בתרבות, שולמית אלוני ממש אהבה את התחום ונלחמה למענו".
בבוקר צח באביב 67' הקפיצה את עופר ידיעה קטנה, שלפיה איציק קול, המנהל האדמיניסטרטיבי של הקאמרי, עמד לעזוב את תפקידו לטובת ניהול "אולפני הרצליה". הוא הציע את עצמו לתפקיד, "כשהרגשתי שעשיתי את שלי במרכז ההסברה". אז נהיה יד ימינו של ישעיהו (שייקה) וינברג, המנכ"ל הכל-יכול של הקאמרי, ומצא שפה משותפת עמו ועם השחקנים.
ואז הגיעה ה"פצצה" של חנוך לוין: "בישיבת הוועדה האמנותית תמכתי באופן מוחלט בהצגת המחזה 'מלכת אמבטיה', הן בשל תוכנו והן בשל הכישרון המדהים שנגלה מבין השורות, אם כי סוכם שיש לשכנע את המחזאי הצעיר לעדן פה ושם את הטקסטים. בפגישתו עם שייקה (וינברג), הוא סירב להכניס שינויים כלשהם במחזה, מה שראה כצנזורה, והפגישה בין השניים הסתיימה בטונים צורמים".
לדברי עופר, הוא מצא דרכים ללבו של לוין. "אולי זה היה גילי הצעיר", הוא משער, "אולי הסגנון החברי והמפרגן שלי, אבל הצלחתי לשכנע את חנוך שאני לא האויב שלו".
עופר זוכר בבהירות את פגישתם הראשונה ב־69': "חנוך היה בה בצלו של במאי ההצגה, אחיו דוד. הוא נראה מתוח וחסר ביטחון במהלכה - והמעיט בדיבור. אולי זה היה מהלם המעבר מהפרינג' במרתפים אל הממסד, שבו קיווה להגיד את מה שהיה לו חשוב להגיד בתנאי שלא יאמרו לו מה לעשות. רכשתי את האמון שלו בכך ששכנעתי אותו שבסופו של דבר הוא המחליט".
ניסית לתהות על ריבוי הגסויות בכתיבתו?
"לא יכלו להיות שיחות כאלה עם חנוך, לא לגבי הרעיון ולא לגבי התוכן. זה נשאר בינו לבין עצמו. חנוך היה כותב מחזה, מניח אותו במגירה וחוזר אליו כעבור אי־אלה חודשים, ולאחר כמה תיקונים בעט היה מוסר אותו. אני עקבתי אחר תיקונים אלה כדי לראות איך המוח שלו עובד. אם היינו מתעקשים לרסן אותו, לא היינו מקבלים אותו".
המחזה האנטי־מלחמתי החריף "מלכת אמבטיה" חולל שערורייה רבתי בימי האופוריה שבעקבות מלחמת ששת הימים והורד לאחר 19 הצגות בלבד, בעזרת מחאות קולניות של אנשי ימין.
עופר היה עד ראייה לרגע שבו הפך לוין לסרבן ראיונות מוחלט. "עמדתי ליד חנוך כשהעניק ראיון ראשון ואחרון לאלימלך רם מהטלוויזיה", הוא משחזר, "זה היה ראיון שארגנתי בתקוות שווא שייצור דעת קהל חיובית יותר כלפי ההצגה שבעין הסערה. לצערי, התבדיתי. חנוך, שהרגיש כמי שנקלע לדו-קרב, ענה תשובות של 'כן' ו'לא' בנימה סרקסטית על השאלות הארוכות של המראיין. זה היה הזוי. 'זה הראיון האחרון שלי לתקשורת', אמר לי".
"הבנתי שאין טעם לנסות לשכנע את חנוך לשנות את החלטתו", מוסיף עופר. "גם בלי ראיונות, אין חולק על כך שהוא מחזאי אדיר, שמחזותיו מוצגים בכל העולם. לו היה כותב באנגלית, הם היו מוצגים פי אלף, כי לא קל להעביר את כתיבתו המיוחדת משפה לשפה".
לא נתפלא אם חובבי תיאטרון, בפרט חובבי חנוך לוין, יעוטו על ספרו של עופר כמוצאי שלל רב, בהיותו שופע גילויים למכביר. כך הוא חושף כיצד נוצרה שלישיית הפלא של לוין. המחזאי המרדן התנה את מסירת המחזה "יעקובי וליידנטל" לקאמרי בכך שהוא יביים (לראשונה) את ההצגה וישחקו בה זהרירה חריפאי, הלל נאמן ואיצקו רחמימוב, שאז לא היו שחקני בית בקאמרי. כשרחמימוב ונאמן לא יכלו לשיר את שירי ההצגה שהלחין אלכס כגן, הציע עופר במקומם את שחקני הבית אלברט כהן ויוסי כרמון לצד חריפאי - וכל השאר היסטוריה.
ב־75' פרש וינברג לטובת הקמת בית התפוצות, ועופר התמנה במקומו כמנכ"ל. הוא זוכר איך כאשר רבו הקולות להורדת האופרטה האכזרית נוטפת הדם "הוצאה להורג", התייצב ראש העיר, שלמה להט, בנחישות לימינו. "העירייה לא מתערבת בהחלטות אמנותיות של התיאטרון", אמר צ'יץ' והעניק גיבוי מלא למנהל הקאמרי.
"כשר התרבות של תל אביב, צ'יץ' היה תופעה שאין לה אח ורע בין ראשי הערים", סבור עופר, שלאחר מכן שיתף איתו פעולה בהקמת האופרה החדשה והמשכן לאמנויות הבמה. "הוא הבין שבהיותה בירת התרבות של המדינה, עליה לדאוג לכלל תושביה. בלעדיו האופרה לא הייתה קיימת".
כשעמדתם להעלות את ההצגה "הנשים האבודות מטרויה", הכנתם את השכפ"ץ, על רקע מלחמת לבנון הראשונה?
"אכן, העלאת ההצגה לוותה בחששות, אבל אלה התבדו. התברר שכאשר אתה מביא משהו מרחוק - והמחזה נכתב על פי אוריפידס היווני - כאלגוריה למה שקורה פה, זה כאילו בסדר, והקהל מוכן לעכל גם דברים לא קלים".
לאחר כ־20 שנות ניהול בקאמרי, החליט עופר להחזיר את המפתחות. "כדי שמוסדות תרבות יתקדמו, חייב להתבצע בהם רענון בניהול, מה גם שיש תחליף לכל אחד", הוא מאמין.
לוין היה בין המצרים על פרישת חברו הקרוב מניהול הקאמרי. "אני לא יכול להיות אגואיסט ולבקש ממך שתישאר בשבילי", אמר לו. השניים נשארו חברים. ניסיונו של עופר לשדך בין לוין לבין נעם שריף לגבי יצירת אופרה על פי המחזה "ייסורי איוב" לא צלח.
את צעדיו הראשונים כמנכ"ל האופרה החדשה והמשכן לאמנויות הבמה, שתכנן האדריכל יעקב רכטר, עשה עופר בתנאים חלוציים בשני חדרים שצ'יץ העמיד לרשותו בקומה החמישית של בניין עיריית תל אביב, סמוך ללשכתו. את השם "המשכן לאמנויות הבמה", במקום השם המקורי "מרכז גולדה", המציא נסים אלוני לבקשת ידידו עופר. כשזה תהה על המשכן התנ"כי, הגיב אלוני: "קח את השם ולא תצטער". "נסים צדק", משוכנע עופר. "יצא שם נהדר".
פרש בשיא
את חלקו השני של ספרו מקדיש עופר לתקופת הבראשית של שני המוסדות. בין הסיפורים שהוא מביא מאז - העלאת האופרה "הכלה המכורה" מאת סמטנה בתקופת מלחמת המפרץ, כשהקהל צמוד למסכות אב"כ; הפקה ריחנית במיוחד של האופרה "אהבת שלושת התפוזים" מאת פרוקופייב; ואירוע לבבי, שחטף בעקבות שורת תקלות בהעלאת האופרה "דון ג'ובאני" מאת מוצרט. עופר גאה בכך שהאופרה העלתה עם פרישתו ב־94' אופרה כחול־לבן ראשונה - "יוסף" מאת יוסף טל. "זאת טעות שעד כה לא חידשו את האופרה החשובה הזאת", הוא מוחה.
לא נחפזת בהעברת המושכות לחנה מוניץ, מי שהייתה עוזרתך?
"לא נחפזתי. הרגשתי שהשלמתי את המשימה. בתל אביב התחלף ראש עיר. רוני מילוא בא במקום צ'יץ' ואמר מפורשות שיש לו סדר עדיפויות אחר. מכיוון שלא רציתי מאבקים, אמרתי לעצמי שמוטב לפרוש בשיא".
היכן אורי עופר כיום? מבלי שלמד את התחום, לאחר הקמת המשכן לאמנויות הבמה ובעקבותיו היכל התרבות של ראשון לציון, הפך למומחה להקמת אולמות או "יועץ תיאטרון", כהגדרתו, "שעסוק כעת בבנייה ובשיפוץ של 15 אולמות ברחבי הארץ".
במקביל עוסק עופר בהבאת מופעי מוזיקה ומחול לישראל: "אני אוהב לארגן הפקות ואת הקהל שממלא את האולמות ומוחא כפיים, משהו שעם השנים הפך לחלק ממחזור הדם שלי. לידידי המנוח, האמרגן שמואל צמח, קל היה לפתות אותי להצטרף אליו בהפקות כמו 'עלובי החיים', 'פורגי ובס' ו'סיפור הפרברים'. אני עוסק בכך בלי משרד משלי".
עופר איננו מסתפק בכל אלה ומגיח תכופות להופעות בחו"ל. "מי שלא רואה מה שקורה בעולם, לא מקבל פרופורציות נכונות", הוא משנן. "זה לא רק מהנה, אלא גם מרחיב את הדעת".
לגילך, 81, יש משמעות אצלך?
"אני משתדל שלא ועובד מהבוקר עד הערב. העבודה שלי היא ההובי שלי".
הוא גר ברמת אביב, נשוי לבת עמי, מורה במקצועה ואב לגליה, למיכל ולגיא - מרצה לכלכלה, דוקטורית למשפטים ונגר. שבעת נכדיו נהנים משלל עיסוקיו. "אני כמו מיסיונר בעניין", הוא מעיד על עצמו, "ודואג מאז הולדתם שהם ייהנו מתרבות ומאמנות, מה שנותן טעם לחיים".
אתה מרוצה ממה שקורה כאן בתרבות?
"יש הרבה מקום לשיפורים. היו זמנים שבהם הייתי ממש מדוכא כשהייתי חוזר מהצגה בלונדון ויודע שכאן גם אם אעמוד על הראש ואכשכש בזנב, לא אצליח להפיק משהו ברמה דומה. עם זאת, אין לי סיבה להתלונן. בתרבות אנחנו מעצמה".