"העניין הזה של שבי כנראה מלווה את חיי המקצועיים בצורה מאוד משונה", אומר ישי גולן. "שמונה שנים אחרי שזכיתי בפרס האקדמיה לטלוויזיה על תפקיד חטוף שחוזר מהשבי ב'חטופים', אני משחק שבוי בהצגת 'לשם ובחזרה', ש'התיאטרון העברי' מעלה היום (ראשון, 20:30) בבית ציוני אמריקה".
דימית לעצמך את עצמך במצב של שבי אמיתי?
"כן, אבל שום שחקן לא יכול להכיל, אפילו בדמיונו, את הסבל האנושי והייסורים שעובר אדם בשבי, וכל ניסיון לערוך השוואות עם שבויים אמיתיים מהווה עלבון. מה שמוטל עלי זה ליצור אירוע תיאטרלי שירגש את הצופה וייגע בלבו, כך שיחווה - ולו במשהו - את הדרמה האנושית שהאנשים האלה עברו".
איך תשווה בין אורי, השבוי שגילמת ב"חטופים", לשבוי בהצגה הנוכחית?
"החטוף ב'חטופים' הוא חייל פשוט שנפל בשבי, ואילו כאן מדובר בטייס בדרגת סגן אלוף, שלוקח על עצמו בשבי עמדה פיקודית. הדמויות שונות לגמרי, אבל השבי הוא שבי".
בתפקיד הטייס השבוי אתה משחק את נווט הקרב עמוס לויטוב, שנשבה במלחמת ההתשה כשמטוסו הופל?
"לאו דווקא. עמוס לויטוב הוא אחת ההשראות לתפקיד של איתמר סדן שאני משחק בהצגה, והוא למעשה שילוב של כמה דמויות שהיו במציאות".
כאן נכנס גולן לעובי הקורה: "בזמן השבי בכלא עבאסייה בקהיר, אחד השבויים מקבל את ה'הוביט', ספרו של טולקין, והם מוצאים נחמה ותראפיה בתרגומו של הספר לעברית, לטובת אחד מהם שלא ידע אנגלית. ההקבלה בין הספר לבין מה שעוברים השבויים, מדהימה. הספר מספר על חבורה של גמדים שיוצאים להילחם על הבית שלהם ונופלים בשבי. אחרי אינספור תלאות וייסורי גיהינום הם שבים. שם ההצגה הוא בעצם השם שטולקין נתן ל'הוביט'. בהצגה, כמו בספר, עולות שאלות מוסריות לגבי התפקוד בשבי. כלומר, מה מספרים ולא מספרים בחקירות, או האם ראוי ששמירת הסודות תעלה לשבוי הנחקר בחייו, או לא. אותן שאלות רודפות אחר כך את פדויי השבי כל חייהם".
והעינויים?
"בהצגה יש רק ייצוג לעינויים הנוראיים שעברו שבויי צה"ל, וכמובן אין צורך להציג אותם אחד לאחד על הבמה. הכוונה היא להביא לקהל חוויה אמנותית שתהיה גם אסתטית ויהיה בה גם פיוט. למרות מה שעשוי להצטייר, ההצגה, שמראה את כוח החיים, על אף מצבים קשים בה, היא לא בהכרח עצובה".
והמפגש שלכם עם השבויים ממלחמת ההתשה?
"זה היה מפגש עוצמתי שריגש אותם עד דמעות, כי עבורם הסיפור הוא לא סיפור, אלא החיים שלהם, משהו שלא עוזב אותם אפילו לרגע".
לגולן (45), יש מאז שכיכב בנעוריו ב"דרך הנשר" (1990), סרטו של אורי ברבש, רזומה עשיר מול המצלמות וברוב התיאטראות, אך על במת "התיאטרון העברי", בניהולו של גדי צדקה, הוא עולה לראשונה בחייו. "זהו תיאטרון משפחתי, המהווה אלטרנטיבה אמיתית לשחיקה הנוראית שאנחנו רואים היום בשאר התיאטראות", מציין גולן. "גדי מנהל אותו והוא גם במאי המחזה, שאותו כתב עם בנו, יהונדב, בעוד שאשתו, פנינה, מדריכה את השחקנים. הם בעיניי צוות מדהים ומושחז".
כשאני מעיר לגולן, שניכר בו כי אינו מחפש חיים קלים בתפקידים שהוא לוקח על עצמו, הוא צוחק ואומר: "אני מאוד מכיר תודה על שנופלים בחלקי תפקידים לא מובנים מאליהם, ומייצרים תיאטרון חי ובועט".
מה עם איזה תפקיד שייקספירי?
"אתה זורה לי מלח על הפצעים. כמי שלמד משחק תיאטרון קלאסי ב'למדא', בלונדון, כאן, לדאבוני, לא יצא לי אף פעם לשחק במחזה של שייקספיר. אני עדיין מחכה לזה".
בימים אלה עסוק גולן, הזכור, בין השאר, מסדרות טלוויזיה כמו "זהב של שוטים", "סיטון", "אהבה מעבר לפינה" ו"טירונות", בצילומים לנטפליקס של הגרסה האמריקאית ל"החממה", הנעשים בארץ.
מרגיש משבים ראשונים של הוליווד?
"אני חושב שהגיע הזמן לנפץ איזו אשליה, כי אין מפתח אחד להוליווד. הצילומים לנטפליקס הם צעד אחד בפואיה של הוליווד, בתקווה שממנו יכניסו אותי לאולם".