ניצול השואה שעורר סערה: "רגב למדה משהו מאלו שיימח שמם"

"עשיתי את המהלך הזה רק בשמי", טוען שפירו כעת. "אומנם אני חבר פעיל באמ"י, איגוד אמני ישראל, אבל באתי לכנסת על דעת עצמי כדי להשמיע את המחאה שלי נגד החוק הזה, שבכלל לא צריכים אותו. הרי אם הצגה יוצאת נגד המדינה, יש צנזורה שיכולה לעצור אותה, יש בתי משפט. אני לא מבין מה מירי רגב רוצה להשיג עם החוק. אני מאוד חושש שיש כאן משהו שהיא למדה ממי שהם, יימח שמם, שמובן מאליו למי הכוונה".

אגב כך פותח שפירו חזית נוספת. “אלה מהתקשורת שכתבו כאילו אמרתי שאולי בדעת השרה גם לעשות שפם קטן - שקרנים", הוא מאשים בזעם. “אם הזכרתי את ההוא עם השפם, לגמרי לא התכוונתי אליה אפילו ברמז. מה יש, רק ל’נוער שוליים’ היה מותר לשיר ‘ציירי לך שפם’?"

אתה חושב שהחוק יאושר בקריאות הבאות?
“לא בא בחשבון שיאשרו את החוק. אם כן, זה עלול להיות הסוף של מדינת ישראל".

ככל שאתה יוצא נגד השרה, אתה לא מבחין בפועלה הרב למען התרבות בישראל?
“על איזה תרבות אתה מדבר? כל מה שהיא עושה, זה רק למען עצמה כדי להגיע יותר גבוה. לפי דעתי, אם הליכוד לא יתעשת ולא ייפטר ממנה, מאורן חזן ומעוד כמה אנשים כמוה, הוא ילך לעזאזל ולא ישלוט יותר במדינה".

למות בשביל המדינה

בהתנהלותו הנסערת, לא רק בשערותיו הצבועות בצבע חום כהה, קשה לנחש שבחודש הבא שפירו יחגוג את יום הולדתו ה־86. “אולי אני נראה ככה מפני שבשואה אכלתי הרבה חרקים כשהייתי ילד", הוא שולף בהומור. “כן, כשלא היה מה לאכול, אכלנו אפילו חרקים. אולי זה חישל וחיזק אותי".

שפירו (עם ש’ שוואית), שנמאס לו לתקן ששמו איננו שפירא, נולד בשלהי 32’ בלובלין שבפולין כבנו של סוחר. “חיינו שם בסדר, והמלחמה תפסה אותנו כשהיינו בביקור אצל משפחה בלודז’", הוא משחזר. “הייתי בן 7, כשהגרמנים שמעו אותי מדבר ביידיש וקרעו אותי מזרועות הוריי. הם זרקו אותי עם הרבה ילדים וזקנים לתוך קרון מסריח של רכבת. קשה לי להאמין שהייתי מדבר איתך היום אם לא הייתי בין הילדים שכמה יהודים טובים הצליחו להשליך מהקרון".

כששפירו, דברן לא קטן, מתייחס לפרק השואה, קולו נשבר ונשנק. הוא, “אדם קשוח באופיו, אבל רך בלבו", כפי שכתב עליו השחקן המנוח מרדכי בן־זאב, חברו למסעות של הופעות בחו"ל בספרו “זאב במה", חוזר לרגעים להיות ינקלע, הילד משם, שנמלט כל עוד נפשו בו מהקרון אל היער הסמוך, שבו הסתתר. הילד רץ שעות עד שנקלע בכפר אחד לביתם של איכרים פולנים ממוצא גרמני, שגייסו אותו כרועה עדר החזירים שלהם. חודשים עבד שם עד שנאלץ להמשיך בגלגוליו, עד שבסוף המלחמה התאחד עם הוריו בעיר הולדתו.

לדבריו, בדרך ארצה הם שהו במשך תקופה באוסטריה. “פתאום אמא הביאה לי כינור, שאותו קנתה תמורת טבעת יהלום שהיא הצליחה לשמור אצלה כל המלחמה", הוא מעיד. “בכינור הזה, שבו למדתי לנגן שם, אני מנגן עד היום להנאתי. כשאני מתרגז על משהו, אין כמו הכינור כדי להרגיע אותי".

שפירו הגיע ב־47’ עם הוריו לבת גלים שבחיפה באחת מספינות המעפילים. כאן למד והמשיך לנגן. כשהתגייס לצבא ושמעו על הרקע המוזיקלי שלו, רצו שישרת בתזמורת צה"ל, אבל הוא ויתר על התענוג. “החצוצרה שהציעו לי ניפחה לי את הראש, ואני העדפתי שירות קרבי".

מדוע?
“כי הרגשתי ציוני וכל כך אהבתי את המדינה הזאת. מה אתה יודע. הייתי מוכן למות בשבילה, כשבתור פייטר בסיירת רדפתי בדרום אחרי מסתננים והשתתפתי בפעולות תגמול. עם זאת, בתוכי נמשכתי לתיאטרון, ובסוף שנות ה־50 למדתי משחק בקורס שניסן נתיב העביר ב’בית רוטשילד’, בחיפה".

שרה בכושר

כשמעיפים מבט לעבר העשייה הכוללת של שפירו, מגלים שככל שנטל חלק בהפקות רבות, לא הרחיק לכת בקריירה שלו. מדוע? משיחה איתו עולה כי כשם שנמשך לתיאטרון, כן נמשך לביטחון סוציאלי וליציבות בחיים. “הייתי פקיד ממשלתי", הוא מציג את הצד השני של המטבע שלו, ולעומת ההצגות והסרטים שבהם שיחק והתקליטים של שירי היידיש שהוציא, עבד במס רכוש בחיפה, ומשם עבר לתפקיד בכיר במס הכנסה. זה נגמר לאחר שחשף שם, לדבריו, פרשיית שחיתות.

מדוע היית צריך את זה בהיותך שחקן?
“כי רציתי להביא לחם לילדים שלי, לא רק ליהנות מהעיסוק במשחק".

פיזית, שני ילדיו שכה דאג להם, רחוקים ממנו. הבן הבכור, ג’ף שפירו, הקים בשנות ה־80 עם הדר גולדמן את להקת “סיאם" ועבר עמו ללונדון. בעוד שגולדמן חזר ארצה, ג’ף נשאר בממלכה, שם לדברי אביו הוא עוסק בנדל"ן לצד המוזיקה. בנו השני יצא בעקבותיו ללימודי משפטים בלונדון, וגם הוא נשאר שם. משני ילדיו יש לו חמישה נכדים. “אני שמח ששני הבנים מצליחים כלכלית, אבל בניגוד להם אף פעם לא חשבתי לעזוב את הארץ", אומר שפירו, הנשוי לאימונולוגית ד"ר שרה שפירו. “אם לא הייתי נשאר, מי היה נלחם במירי רגב?"

שפירו התמחה בתפקידוני אורח בסרטים, מאז שנראה ב־60’ מול סאל מינאו ב"אקסודוס", סרטו של אוטו פרמינגר, הבמאי ההוליוודי, שעמו חזר לשתף פעולה כעבור 15 שנה בסרטו “רוזבד". “היה לי שם הכבוד לשחק לצד פיטר אוטול, ופרמינגר התגלה לי כיהודי מצחיק ונחמד", הוא מספר.

בהיותו מ"שחקני הקמע" של ג'ורג' עובדיה, הוא הופיע בלפחות בתשעה מסרטיו. “ג’ורג’ עובדיה היה ‘א־שטיק מנטש’, חתיכת בן אדם, איך שאומרים ביידיש", מתרפק עליו שפירו. “הוא לא היה צריך דבר כזה שנקרא תסריט. כשהיינו באים לצילומים, הוא היה אומר לנו מה להגיד ולעשות".

אתה זוכר את כל הסרטים של גורג’ שבהם הופעת?
“איזו שאלה. לאחר שב’פישקה במילואים’ הייתי איזה מפקד, גורג’י שם אותי ב’נורית’ בתור הרופא שבודק את העיניים של יונה אליאן. אם אותה אני זוכר לטובה, ששי קשת מאכזב אותי כשבתור מנהל תיאטרון ‘יידישפיל’ לא מאפשר לי ולשחקני יידיש נוספים לשחק אצלם".



ב"קוראים לי שמיל", כששיחק מזכיר קיבוץ, היה לו הכבוד המפוקפק לחטוף לפרצוף עוגת קרם מעצבנת מאורי זוהר, לא פחות. “הוא, הרבי כיום, היה א־גרויסע משיגנע (משוגע גדול)", נזכר שפירו. “אחר כך הוא היה משתף אותי בתוכנית ‘ציפורי לילה’, שהגיש בגלי צה"ל, ומשמיע מתקליטים שלי שירים ביידיש. זה נפסק כשסיפרתי איזו בדיחה גסה על משה רבנו ואורי, שכבר היה בתהליך של חזרה בתשובה, זרק אותי בגלל זה לכל הרוחות".

מחוץ לקולנוע, השתתף שפירו בעבר הרחוק בהצגות בתיאטרון העירוני בעירו, וגם הגיח לתיאטרון המסחרי ולהצגות ילדים, כשכזמר יידיש הופיע לא מעט בקהילות היהודיות בחו"ל. התפקיד המשמעותי האחרון שלו בטלוויזיה היה כששיחק לפני שמונה שנים לצד יהורם גאון, פלמ"חניק בסדרה “נבלות".

לסיום, נזעק שפירו בחזרה אל חוק הנאמנות, שמבעיר את חמתו. “לאחר שבזמן בן־גוריון ניסו לגזול מאיתנו את תרבות היידיש ולמכור אותה. מה שמירי רגב עושה כעת עם החוק שלה זאת מכירה כללית של התרבות בארץ", הוא מאשים. “אבל אני, שלפני שנים שיחקתי את הזאב בהצגה ‘כיפה אדומה’, לא אשתוק ואמשיך לצעוק כל עוד שאוכל לצעוק".

מילה אחרונה?
“הייתי מציע לשרה הנכבדה שתתפטר מהתרבות ותניח לנו, האמנים, לנפשנו. עדיף שתתרכז בתפקיד השני שלה, כשרת הספורט. איך שראינו אותה קופצת על המדליסט שלנו בתחרות הג’ודו באבו דאבי, כאן היא הוכיחה שהיא במלוא הכושר".