שי אביבי ואשתו: "חווינו חושך וריבים מטורפים, מהם יצרנו מופע נפלא"

"אתה יודע מה אני אוהבת בשניים שאנחנו? את זה שיש הרבה בעיות אבל אנחנו לא מתפנקסים, לא בודקים מה השני עשה. פשוט עושים. זוג מושלם. לא פותחים פנקסי חשבונות. אפרופו לעשות, אתה יכול להכניס את הילדים לאמבטיה?".

"אבל שטפתי את הכלים של ארוחת הערב".

"אבל אני הכנתי את ארוחת הערב".

"אבל אני קניתי את המצרכים".

"ואני הייתי בעבודה ועשיתי כסף כדי לקנות את המצרכים".

"אני הייתי עם הילדים בבית כדי שתוכל לעשות כסף בעבודה".

"אני קרעתי את התחת בעבודה".

"אני קרעתי את התחת בבית".

"אני קניתי את הבית".

"בסדר. אני ילדתי, פעמיים, טבעי. אתה יכול להכניס את הילדים לאמבטיה?".

האמת שלנו

אחרי שש שנים סוערות ומהנות שכללו 450 מופעים ו־90 אלף צופים, מכפר בלום עד אילת דרך צוותא, תיאטרון חיפה, תיאטרון ירושלים, המשכן ברעננה, אולמות זאפה ועוד, מיכל ליבדינסקי (45) ושי אביבי (54) עושים את זה. לוקחים את המופע המצליח "באושר ועושר – הסיפור האמיתי" המושתת על חייהם צעד קדימה עם יוזמה להפוך אותו לספר באמצעות מימון המונים בהדסטארט.

זה קורה שש שנים בדיוק אחרי שישבו בסלון ביתם והקריאו מתוך הדף מה שנראה להם כמו מערכונים שידברו אל החברים הקרובים. הם חשבו על אירוע חד־פעמי, אבל המציאות וההזדהות ממי שצפה והיה שם הראו שאין קבוע ומתמשך מהחד־פעמי.

בספר המתוכנן הם משרטטים מפה של המסע הזה, שעובר דרך כמה תקופות ושלבים. "במבט על מפת המסלול הזוגי זיהינו שלוש תקופות: 'הנסיך והנסיכה', 'הדרקון והמכשפה', 'המלך והמלכה'. בכל תקופה כזאת יש שלבים, וכל שלב הכרחי להתפתחות שלנו ולמעבר לשלב הבא", הם מסבירים. "גילינו כמה חשובים הריבים, המרידות והמצוקות, ושיש בתוכם הרבה מתנות. אי אפשר להפוך למלך ומלכה מיד אחרי התקופה של הנסיך והנסיכה – חייבים לעבור דרך התקופה של הדרקון והמכשפה. בהתמודדויות עם מה שקורה בתקופה המאתגרת הזאת נוצרים המלך והמלכה שאנחנו".

"יצאנו לדבר החד־פעמי הזה מהמצוקה הפרטית שלנו. אני חושב שזה פגש מצוקות אינספור, או אולי לא מצוקות כי מצוקה זו מילה מצמקת. זה פגש כאב משותף", אומר אביבי.

ליבדינסקי מוסיפה: "זה פגש אמת שלא נהוג לדבר עליה, וזה בעצם הדבר שהתחלנו לעשות - לדבר על האמת שלנו. התפלאנו לגלות שהאמת הזאת פוגשת את הרוב".

אביבי: "בכל מז'ור יש את שני הקצוות. לא הייתי אומר שזה נכון לגבי כולם, כי בקצה האחד יש את אלה שלא מבינים על מה אנחנו מדברים. מבחינתם זה מסלול בהיר, ברור, ואין עליו שאלות. בקצה השני יש את אלה שמתגרשים, אלה שבוחרים לחיות ביחסים פתוחים, ועוד כל מיני קונסטרוקציות".

ליבדינסקי: "כן, אבל הקונסטרוקציות השונות האלו הגיעו בעקבות המצוקה. אותה מצוקה שאנחנו העלינו".

התנועה היא זו ששינתה את הצורה של המופע. "המופעים הראשונים היו בהקראה על דף ובישיבה על כיסא", מסביר אביבי. "היום אנחנו רצים ומתרוצצים על הבמה. לי היה ניסיון מול מצלמה, ושנינו נעשינו שחקנים מנוסים על הבמה. בכל פעם שנושא חדש עלה בחיים שלנו, תוך כמה חודשים הוא מצא ביטוי בהופעה. מצד שני, נושאים שהפסיקו להיות רלוונטיים יצאו ממנה. עם הזמן צברנו שני מופעים שונים".

ליבדינסקי: "שני מופעים שונים, אבל עם בסיס יציב. אני מרגישה שהמופע הזה נושם וגדל איתנו. שעכשיו הוא ביטוי לרמה המפותחת של הדרך שעשינו, של התובנות שלנו והמסקנות שלנו. הוא כבר לוקח לעוד קומה, יוצא מהמצוקה ומהבור ומביא מבט איך אפשר להתחיל לרכוב על הכלי של הזוגיות וליהנות ממנו".

בלי תוכנית מגובשת מראש, יצא שהמופע, כך גילו בני הזוג, הפך לכלי טיפולי. "בזכות המודעות שלנו לשיחה, הרבה דברים שקרו לנו נהיו חומרים אומנותיים לכתיבה והפסקנו להיות עיוורים לחיים", אומרת ליבדינסקי. "נפתחה עין מודעת ללמידה. זה היה כלי התפתחותי שלנו. אני שומעת תגובות של אנשים שבאים להופעה: זה בדיוק זה. סוג של סשן טיפולי עם הרבה מאוד הומור ובנוכחות הרבה אנשים. זו תחושה שאנחנו לא לבד בסרט שלנו, בחושך שלנו, כאילו שאר הזוגות יוצאים יד ביד לאיקאה. יש משהו מרפא בהמוני הזה. אנחנו יושבים בצוותא באולם עם 400 איש ואפשר להרגיש שכולם מרגישים אותו דבר".

רק אל תקראו להם גורואים של זוגיות. “נהיה כך שזוגיות הפכה לנושא שלנו”, מוסיפה ליבדינסקי. “לא התכוונו שזה יהיה הנושא שלנו, אנחנו לא מחזיקים מעצמנו ולא הלכנו ולמדנו את העניין. אנחנו לומדים אותו תוך כדי תנועה ומשתפים בכל מה שאנחנו מגלים. זה כובע שאף פעם לא ביקשנו”.

למה להוציא ספר אם המסרים ממילא מועברים?
אביבי: “המבוע של מיכל זה כתיבה. היא כתבה תוך כדי מופע עוד הרבה טקסטים על זוגיות, שזה נהיה עניין מרכזי שלנו. הייתה תחושה שחבל שכל הדבר הזה ילך לאיבוד, כדאי לרכז, לארוז ולאסוף אותו, ולהביא דרכו את הכאבים ואת התובנות. יש פה גם מערכונים מהמופע”.

ליבדינסקי: "הספר הוא הזדמנות להעמיק, כי המופע מציף המון נושאים לשיחה. אז הולכים הביתה ומה? זה כמו ביס. הספר הוא ארוחה שלמה שאפשר להתמלא ממנה ולהתקדם איתה בנושא הזה. אני גיליתי שיש מסלול זוגי. נכון, הוא שלנו, אבל הרבה זוגות עוברים את המסלול הזה. כשיש את המפה והחומרים מסודרים, הספר נותן את ההזדמנות ללכת במסלול הזה, לראות איפה את נמצאת כרגע בחיים שלך, להבין קצת יותר מה אפשר להרוויח מזה. גיליתי שמהחושך שלנו קרו הרבה דברים נפלאים בהמשך. כשאתה במצוקה עצמה זה נורא, ואתה רק רוצה לעצור את זה. במבט אחרי, יכולתי לראות מה הרווחתי תוך כדי החושך והריבים המטורפים. הספר מספק מבט על".

משפחת הפוסטר

הם 20 שנה יחד, חיים בפרדס חנה. מגדלים שני ילדים, זהר (14) ואיתי (11.5), וכלבה. "משפחת הפוסטר", צוחקת ליבדינסקי. הם הכירו בתוכנית טלוויזיה, "מקרה לילה", בהגשתו. היא הייתה תסריטאית בצוות, עבודה ראשונה אחרי לימודי קולנוע וטלוויזיה.

איפה הילדים בסיפור הזה?
“חיים עם זה, עם הסיבוכים המסוימים שלנו. הם נולדו לתוך זה”, אומר אביבי.

ליבדינסקי מוסיפה: “אנחנו חיים באינטימיות גם בבית. יצאנו החוצה עם משהו שגם ככה אנחנו עושים. אנחנו מדברים בינינו, מדברים על ילדים, מדברים איתם גם על דברים שיש בינינו. זו אינטימיות שמזמינה לתוכה את הרחוקים וגם את הקרובים. מבחינתי אינטימיות היא התרופה לכל. היו הופעות שהם היו באים איתנו. שמעתי את הבת שלנו פעם נותנת עצות לחברה שלה ונדהמתי. כמה יפה שהיא קולטת ככה בבית. זה פלא לראות את זה. חלק מהשריטה שלנו, של כל הדורות, זה שההורים לא היו מדברים בבית. לא היינו רואים אותם מתנשקים ומדברים. הדבר החדש הוא לשתף את הילדים: גם בחום ובאהבה, גם בזה שקשה לנו ושאנחנו רבים. שזוגיות היא לא קלילה אלא עבודה יומיומית. אינשאללה, כשיגדלו, הם יופתעו פחות ויידעו למה הם נכנסים. הדיבור נתן הקלה, אישור לכך שמה שאני עוברת זה בסדר. התחלתי את רעידת האדמה הזו כי הרגשתי שהדימוי של ‘באושר ועושר’ הורג אותי. בפועל זה יכול להיות בדידות נוראית, ואני מרגישה אשמה בגלל הדימוי. עכשיו אני אומרת: זו האמת שלי, וזה בסדר. עכשיו נראה מה אני עושה איתה. זו האמת שלו, וזה בסדר. עכשיו נראה מה אנחנו עושים עם זה ביחד, נדבר על זה”.