"זו דרך חיים, זו אמונה, זה המקום הכי נכון עבורי". את הדברים הללו אומרת האמנית אסתי קסטרו, ומבט בעמוד האינסטגרם שלה מוכיח זאת. היצירות שלה מלאות עוצמה וכוח גם כשהן עשויות מחומרים עדינים כמו פורצלן. בתמונות שהיא מתועדת בהן נראה הריכוז האינסופי שלה ותחושת השלווה, ובסדנאות שהיא מעבירה האנשים נראים מחויכים ומלאי השראה. "אני באה לסטודיו בכל יום עם התלהבות ליצירה, לאמירה, לנתינה", היא אומרת.
בסדנאות הקבוצתיות, שמשולבות בהרצאה, היא מלמדת לפסל פורטרט עצמי. זה אולי נשמע מורכב ויש מי שיחשוב שהוא לא יצליח להתגבר על המכשולים בדרך ליצירה, אבל באמצעות השיטה שפיתחה, בתום שלוש שעות יוצאים המשתתפים עם פסל בדמותם. "אני מאמינה שכל אחד יוצר וכל אחד יכול", היא אומרת. "במהלך הסדנה אתה יוצר בשיתוף, מקשיב לשכן או לשכנה ויוצר זמן שלך עם עצמך. אני ליד, עוזרת להוציא החוצה את מה שיש בפנים".
קסטרו (52) מספרת שכילדה ידעה לאן הלב שלה מושך, וזו המשפחה שאמרה שהאמנות צריכה להישאר בגדר תחביב. "הלימודים היו מעל הכל", היא נזכרת. "אחרי הצבא נרשמתי ללימודי עיצוב אופנה ובמקביל אמרתי שאעשה כהשלמה פרקטית תעודת הוראה, כשקולה של אמי נשמע ברקע".
בסיום הלימודים החלה לעבוד ברשת האופנה האיטלקית סטפנל, ובגיל 26 כבר ניהלה אותה. רחוק מהנטיות האמנותיות של הלב? לא ממש. "זה היה משהו חדש עם המון נסיעות לאיטליה, ארץ התרבות והאסתטיקה ועם המון למידה והעשרה מעבר לתפקיד ולאחריות שבו", היא אומרת.
נסיעה לשליחות משפחתית לניו יורק הביאה אותה לעסוק בפרויקט שמשלב אמנות ואופנה, Zao ("חיים" ביוונית) שמו, עם המעצב אלי טהרי. לפתיחות שעשו הגיעו מפורסמים כמו ראלף לורן, קלואי סוויני, שבן זוגה הציג אצלם תערוכה, וביורק.
קסטרו למדה פיסול פיגורטיבי והמשיכה להתמחות בפיסול בשיש בפירנצה. היא הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. מהסטודיו שלה היא יוצרת את עבודותיה, ובהן כאלה שמהללות את הגוף הנשי שאינו מתכתב עם דרישות תעשיית האופנה הקפדניות שהיא עצמה הייתה חלק ממנה.
"הדמויות הנשיות מסמלות פריון, כוח והכלה. כאישה פסלת אני מביאה את הצד האמהי והנשי", היא אומרת. "זו הסיבה שעסקתי בעירום מתוך הצהרה שאין מה להתבייש. אני מביאה לתוך היצירות שלי את כל־כולי, ולכן אין לי פחד להציג את הנשיות שלי ללא פילטרים ועם הבעות שונות – זו אני וכך זה בא לידי ביטוי ביצירות שלי. החיים לא מושלמים, אנחנו צריכים ללמוד לחיות אותם בשלמות. גם אחרי הטרגדיה שעברתי, הבנתי שהחיים הם לא תפריט כבקשתך אלא יש ללמוד לחיות אותם בהשלמה ולא בהכנעה".
חוסן והומור
הטרגדיה שעליה מדברת קסטרו היא מותו של בנה הצעיר בן ממחלת הסרטן לפני ארבע שנים, והוא רק בן 11. "בן היה ילד של שמחה ושל אור ושל חוסן והומור, וזו המורשת שהוא השאיר לנו לאחר מותו", היא אומרת. "אף על פי שהוא הגיע אלינו רק ל־11 שנים, אי אפשר לדבר עליו ולא לחייך ולהבין את הכוח שהיה טמון בו".
אחרי מותו שבה קסטרו בהדרגה ליצירה. "בתקופת המחלה, במשך שנה שלמה, לא זזתי ממנו", היא נזכרת. "ישבתי על הספה לידו ולמעט שירותים ומקלחת לא קמתי משם. אחרי מותו בחרתי בדרך שלי, להנציח אותו דרך הגוף. מיום מותו, תוך שמונה חודשים רצתי את מרתון תל אביב, היכן שהוא נפטר, ואת מרתון ניו יורק, היכן שנולד. בסיום המסלול חיכו לי החברים עם חולצות ועליהן החיוך הגדול של בן. בחרתי בחיים מתוך ידיעה שבנצ'וק מלווה אותי. בחרתי לצמוח גם דרך הכאב. והכי חשוב, זכרתי שיש לי עוד שני ילדים, את רון ואת ליאמור, שזקוקים לי. זה היה או למות עם בן או לחיות למען הילדים. זה לא היה פשוט, אבל אמרתי לעצמי שקיבלתי מתנה ל־11 שנים. זה ילד שעד הנשימה האחרונה שלו אף פעם לא בכה, ילד שלימד אותנו מה זה אומץ.
הרבה פעמים מגיעים אלי אנשים לסטודיו ואומרים לי 'את שמחה, את חיונית, את עובדת ומחייכת לעולם'. נכון, זו בחירה. העצב והשמחה הולכים איתי יד ביד כיחידה אחת בכל יום בחיי. בכל יום אני קמה ויוצרת יום חדש. בהרצאות שלי אני אומרת שלכל אחד מאיתנו יש כלים להתמודדות בחיים. אצלי זו ריצה, אצל אחר זו קרמיקה, אדם אחר יכול לכתוב. יש אינסוף אפשרויות וכלים שטמונים בכל אחד. מתוך כאב כזה מתפתחת עוצמה חדשה שמתחילה מהשבר, ואצלי היא מובילה להרבה עשייה ולהרבה אור ולנתינה לאחרים".
נאמנה לתחושת היכולת העצמית, קסטרו מסייעת לבאי הסדנה למצוא את החוזקות שלהם ולהעצים אותן. "אני לא מתערבת לתלמידים ביצירה", היא מסבירה. "הטכניקה וההתבוננות הן דבר שאני מביאה והאני העצמי הוא הדבר עיקרי, האמונה בעצמך ובכלים הפנימיים שיש בך. רק צריך לדעת למצוא אותם".
קסטרו פיסלה במשך שנים בברונזה ובעץ. אחרי האובדן הפרטי, מצאה את עצמה נמשכת לחומרים עדינים כמו קרמיקה ופורצלן. "הם לכאורה יותר שברירים, אבל עם המון עוצמה וכוח", היא אומרת. "פיסול זה משהו מאוד פנימי ואישי שאתה עושה לעצמך. עשיית הכלים מקרמיקה ופורצלן מאפשרת לי להיות במגע עם אנשים שמגיעים לסטודיו, מתעניינים ומזמינים. משמח לדעת שהם עושים שימוש בכלים שלי".