"מְשׁוֹרְרִים לאֹ יוֹשְׁבִים בַּחֲדָרִים מוּאָרִים בְּאוֹר נֵר וְכוֹתְבִים בְּנוֹצוֹת אֲווָז מְעוּמְלָנוֹת/ צֵא לִחְיוֹת אֶת הַשִּׁירָה שֶׁלְּךָ/ תֵּן לָהּ לְהִשְׁתַּלֵּט עַל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלְּךָ/ תָּאֵר אֶת הֲוָיָתְךָ הָאָמוֹרְפִית בְּמִלִּים/ חֱיֵה אֶת הָרֶגַע/ וּכְתוֹב עָלָיו מִנְּקוּדַּת מַבָּט שֶׁל נֵצַח/ בִּזְמַן שֶׁאַתַָּה חַי אוֹתוֹ" (מתוך "מִכְתָּב אֶל מְשׁוֹרֵר (סלאם) צָעִיר", מאת אריק אבר).
"את ספוקן וורד, שירה מדוברת, אני מפשט להגדרה הבסיסית ביותר: טקסטים שנועדו לביצוע בימתי. משורר שעוסק בשירה מדוברת, כותב במחשבה על קהל. בסצינה בארץ, כלומר מופעי ה'פואטרי סלאם', הכותב הוא המבצע. לא כל אחד קורא לעצמו משורר. יש מי שרואים בעצמם נואמים פואטיים; יש כאלה שרואים עצמם קומיקאים; ויש מי שבאים מעולם המשחק, ולא יגידו 'אני משורר', כי משורר זה סטייט אוף מיינד. אני חושב שהפרפורמנס הוא בונוס נאה, אבל אני מתחיל הכל מכתיבה והיצירה שלי היא הכי מיידית והכי מספקת מבחינתי". זו, על פי היוצר ואיש הספוקן וורד אריק אבר, כל תורת השירה המדוברת, ואפילו לא על רגל אחת.
תחת ההגדרה של אבר, טשרניחובסקי, אלתרמן ופן היו יכולים להיות מבצעי ספוקן וורד נהדרים באירועי ה"פואטרי סלאם". האירועים בגרסתם המקומית, הנשענים על הפורמט הבינלאומי, יצאו לדרך ביוזמת עמית אולמן, נילי קופלר ואבר על בימת תיאטרון "האינקובטור" הירושלמי ב־2012. כל השאר היסטוריה קצרה אך עשירה: "האינקובטור" אימץ את הפורמט של תחרות קטעי שירה מדוברת, שהופיע לראשונה בשיקגו ב־1984, ומאז מתקיימים עשרות אירועים של שירה מדוברת ברחבי הארץ. ב־27 בדצמבר ייערך פסטיבל "סלאמסקטיבל" בבית אריאלה בתל אביב, ויומיים אחר כך, ב־29 בדצמבר ייערך הגמר השנתי המסורתי "הסלאם הגדול" ברדינג 3 בתל אביב, ובסופו ייבחר הנציג הישראלי שיישלח לגמר העולמי בפריז.
לצד סדנאות אמן, מופעים ופאנלים בהשתתפות פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי, אלן פותלס, רואי רביצקי ולוסי איוב, יפתח "היפעור" ליבוביץ', רוני סומק, שמעון אדף ועוד, תיערך השקת הספר "בקול רם!": אנתולוגיה שערך אבר עם נילי קופלר ונעמה לופו (עורכת ספרותית: ד"ר ורד אריאל־נהרי), ובה ציר זמן המצייר את סיפורה המקומי של השירה המדוברת, עם 86 שירים של כ־50 משוררים, ובהם חלוצי האמנים בתחום זה בארץ ואנשים שהשפיעו על הסצינה. "בשם הספר אנחנו מרפררים לאנתולוגיה הניו־יורקית, שכותרתה: Aloud. בעברית אין לנו את משחק המילים הזה, כך שקראנו לספר 'בקול רם!'. בקטן, כתבנו 'מותר'".
למה היה חשוב להעביר את השירה המדוברת לספר? זו לא מעילה בתפקיד הבסיסי שלה?
"זו שאלה מצוינת. ברעיון המקורי שדמיינתי, זה ספר שאתה יכול לקחת איתך לארוחת ערב ולבצע שיר ספוקן. זה מדיום שיאפשר לאנשים להתעמק בטקסטים שהם אוהבים ולבצע את הדבר הזה. הרבה פעמים שואלים אותנו אחרי הופעות איפה אפשר לקרוא את זה. עד עכשיו היה אפשר רק לשמוע את זה. זה מה שהכריכה מבקשת, אלה הוראות ההפעלה של הספר".