כבר בכניסה לגלריה "מקום לאמנות", ברור שלא מדובר בתערוכה רגילה. בעלי החיים המתים המאכלסים את התצלומים שבתערוכה "בימים כתיקונם" של האמנית יהודית שרייבר מונחים בעדינות, אם כי בסדר שיטתי וחקרני, בקופסאות, במגירות ועל מצעים בגדלים שונים.
ההחלטה להניח את העבודות בחלל ולא על הקירות הופכת את המבקרים בתערוכה לצופים פעילים, לא סטטיים. הן מזמנות ומקרבות, מערבות את הצופה, יוצרות פעולה של עצירה והתבוננות עמוקה, אותה פעולה שמאפיינת את האמנית בעבודתה. המבקר לא יכול שלא לתהות האם היצורים נחים או מתים, והפרשנות נמצאת בעיני המתבונן.
בשונה מרצפת הבטון הקרה והנוקשה ששרייבר נוהגת להניח עליה את מושאי הצילום שלה, כאן המצע כמו קולט אותם ברכות, אפילו בחמלה, כמצע אחרון. הקופסאות מהוות להם קברים, והתצוגה מדמה אותם כמעט לתכשיט יקר ערך.
שרייבר מוצאת את בעלי החיים המתים בשיטוטיה, כשהיא מתבוננת למעלה אל בעלי הכנף ולמטה אל החרקים והזוחלים שנחבאים בקפלי האדמה. אותו מבט על אופייני גם לעבודותיה הקודמות, שאין בהן רפרודוקציות או זוויות צילום, כמו שאין מניפולציות או עיבוד מלאכותי של פוטושופ. העבודות נראות פשוטות אם כי במבט שני הן מגלות את השכבות הנסתרות ומקלפות אותן אחת אחרי השנייה.
את העצמים היא מוצאת בחוץ, משוטטת ומלקטת, נמצאת בעמדת התבוננות תמידית על העולם. כך היה גם בתערוכה הקודמת שלה, "חותם עיוור". היא אוספת אובייקטים מעולם הים שנזנחו מאחור ואיבדו את תפקידם בעולם, ומציגה אותם לראווה כמו היו מסמך שיכול לפתור שאלות שנותרו ללא מענה. הקשר שלה עם המים בא לידי ביטוי גם בעבודה "שורשים", שמציגה חללים תת־קרקעיים שמסמנים את קו השבר השברירי בין למעלה ללמטה, כאילו היו אלו מצולות הים.
מקור היצירה נמצא בסיפור האישי של שרייבר. אחיה, אמנון רון רינגוולד ז"ל, היה קשר הצוללת דקר שטבעה ב־1968 ונמצאה לאחר מאמצים רבים ב־1999. כפי שכתב אוצר התערוכה, גלעד אופיר: "אירוע ציבורי, טרגי ומסתורי זה, מלווה את שרייבר באופן פרטי ומזין את יצירתה מן היסוד. בכל פעם מחדש היא מרכיבה מערכי תצוגה שמפגישים את התכנים והנראות של מצולמיה האורגניים והדוממים, מזכירים ממצאים מחשידים של פשע שלא פוענח ומחוללים תחושה מתמשכת של אי־ודאות. תהליך הצילום הסיזיפי המאפיין את עבודתה חושף את המתח המתמיד בין מה שנראה לעין לבין הסוד שטמון בסמוי ממנה".
"אני מחפשת קשר לחיים ולעצמים שאבדו או נשכחו, אוספת אותם ומביאה אותם לטריטוריה הפרטית שלי", היא אומרת. "האוצר שלי, גלעד, אמר לי פעם שזה מרטיט איך אני לא מצליחה להגיע לגרוטאה הגדולה בים, ובמקומה מחפשת סממנים של חיים ומביאה אותם למקום שלי, שאני מכירה".
שרייבר מחזיקה בתוכה שני צדדים: עבודותיה מורבידיות, אך היא עצמה מלאת חיים. בעלי החיים המתים בתערוכה "ימים כתיקונם", שנראים כמצויים על קו התפר בין הקדמוני־ארכיאולוגי לעכשווי, מאפיינים זאת יותר מכל. זו אינה תערוכה מדעית במוזיאון, על אף שאפשר לחשוד בה, אלא תערוכה אקלקטית אסוציאטיבית־מדעית. "אני מתחילה בדימוי אחד שמדבר אלי", היא מסבירה. "לפני חמש שנים הנחנו בעליית הגג שלנו מדבקת רעל עכברים כדי לטפל בחולדות. החולדות לא התקרבו אליה, אבל אחרי שנה וחצי מצאתי שכל החלכאים והנדכאים הקטנים נדבקו אליה, והם היו נראים לי כמו דינוזאורים קטנים".
הזמן ומשמעותו
היא החזיקה מצלמה לראשונה בגיל 15, שנה לאחר שאחיה יצא לים ולא שב, ולימדה צילום. מרחב הפעילות שלה נמצא בכל מקום, ומבחירה אין לה סטודיו משלה או חלל שבו היא פועלת. נראה כאילו ההתכנסות לתוך מרחב מצומצם בין ארבעה קירות רק תחטא להתבוננות, שכה מאפיינת את עבודתה.
הזמן הוא מאפיין חזק ביצירתה של שרייבר. למשל בעבודה "חותם עיוור" או ב"ויצמן 7", סדרת תצלומים מלאי עוצמה שלה ושל הוריה בבית ילדותה השוכן בכתובת זו. "כשהוריי היו זקנים, הייתי נוסעת לבקר אותם פעם בשבוע", היא אומרת. "אף על פי שאני שונאת להצטלם, אמרתי לאמי באחת הפעמים 'בואי נעשה סלפי', ומהתבוננות בצילום גיליתי שאני מאוד דומה לה, ששפת הגוף שלנו דומה, שאני הולכת לאותו מקום. הזמן ומשמעותו מרתקים אותי. הזמן שהיה ואיננו עוד, המחזוריות וההשתנות".
"בימים כתיקונם", עד ה־9 בפברואר. ב'־ה' 11:00־18:00, שישי־שבת, 10:00־14:00; "מקום לאמנות" בקריית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב