כששלום שמואלוב הוזמן להיכנס לדמותו של רופא חורץ גורלות ב"של מי החיים האלה", הצגה חדשה שעלתה בתיאטרון חיפה, שבמרכזה - דילמת המתת החסד - הוא החסיר יותר מפעימה אחת. "אני עצמי התמודדתי עם הדילמה הזאת", הוא מתוודה. "אבי היה אדם בריא, עד שנקלע לתקופה קשה באחרית ימיו. כשאושפז בפעם האחרונה בגיל 94, הרופאים שיתפו אותי בהתלבטות האם להשאיר אותו בחיים באמצעות צינורות שאליהם היה מחובר, או להרפות. לא יכולתי להגיד להם על המקום כן או לא. ביקשתי מהם שיאפשרו לי להשיב בבוקר. כשחזרתי הביתה, התקשרתי לאדם שהחשבתי כסמכות רוחנית כדי להתייעץ איתו, אבל לא תפסתי אותו. כשהוא חזר אלי, אבי כבר לא היה בחיים. כך נמנעה ממני ההכרעה שאיתה מתמודד ד"ר גרין בהצגה".
המחזה, מאת בריאן קלארק, שעידו ריקלין תרגם ואלון אופיר ביים, הוא גרסה נשית לסרט "של מי החיים האלה לעזאזל?" מ־1981, שבו ריצ'רד דרייפוס כיכב בגרסה הגברית. במרכז המחזה - קלייר האריסון (אסי לוי), פסלת שחייה נעצרו כתוצאה מתאונת דרכים קשה, שהפכה אותה משותקת מהצוואר ומטה. "קלייר מבקשת להשתחרר מבית החולים, כשברור שאם זה יקרה, היא תמות", מספר שלום שמואלוב. "העמדה של ד"ר גרין, שאותו אני משחק, היא שמרנית. כנאמן לשבועת הרופא, הוא משוכנע שהמחויבות שלו היא הצלת חיים, בניגוד לרצונה של קלייר".
יש לך עמדה בנושא?
"אני מצדד בעמדת הרופא, שמאמין שקלייר עוד תמצא ערך לחייה".
נראה שהתפקיד של ד"ר גרין יושב עליך בול.
"אכן. כמנהל מחלקת טיפול נמרץ, הוא מצטרף לשלל תפקידי ניהול שנפלו בחלקי כמו מנהל מלון, מנהל לשכה או ראש העיר, התפקיד שאני משחק בסרט החדש 'בוקר טוב, ילד'. אם כי הוכחתי את עצמי גם בתפקידים שונים לגמרי, כמו זה שהיה לי ב'לילה לבן', סרטו של ארנון צדוק, או תפקיד הסרסור בהצגת 'אהבה וכסף' ששיחקתי בתיאטרון תמונע, והביא לי את פרס 'קיפוד הזהב'. עם זאת, אני מבין שמכניסים אנשים למגירות".
אתה מבין ומשלים?
"מבין - כן, אבל אוהב לנער את המגירה ולהפתיע את הקהל ואת עצמי. אחרי שהתחלתי את הקריירה עם תפקיד של נער מהפכן ואלים בהצגה 'שוליים קשים' בתיאטרון חיפה, נתנו לי לשחק אסיר. כשהגיע האסיר הבא, יכולתי לומר לעצמי 'אוקיי, בוא נעשה קריירה של עבריינים', אבל מתוך רצון לשחק שייקספיר וטרגדיות יווניות, חתכתי בזמן מתפקידי עבריינים".
אחרי שנחתת לאחרונה בתיאטרון חיפה, אפשר להכתיר אותך כאלוף הארץ בנדידה בין תיאטראות. שיחקת בכולם, למעט בגשר.
"זה ממש לא בסדר. אני פונה בזאת למנהלי גשר ומציע להם לקחת אותי. לא אגזים אם אומר שחלום חיי זה לעבוד עם יבגני אריה, המנהל האמנותי של גשר. אני מסתכל בקנאה על השחקנים שהוא מביים וחושב שגם לי מגיעה פעם המתנה הזאת".
איך התחילה מסכת הנדודים?
"כנראה אני לא מסוגל לשבת במקום אחד יותר מדי זמן, מה גם שמטבעי אני במקביל מביים ומנהל, לא רק שחקן. אולי בגלל זה היו תקופות שבהן חשבתי שאני לא צריך לשחק, אבל מהר מאוד גיליתי שאני לא יכול בלי. כנראה שיש בי איזה צד לא ממסדי, שאותו ירשתי מאבא שלי, שהיה ספר, מה שלא מנע ממני להתקרח בגיל צעיר. אני עובר מתיאטרון לתיאטרון, פוגש כל פעם אנשים חדשים, ומנצל את יכולתי להיפתח מהר וליצור אינטימיות עם הזולת, עד שמגיע כאב הפרידה, ואני עובר להרפתקה הבאה".
כדרכו, מתנייד שמואלוב בין הפקות שונות. לצד "של מי החיים האלה", הוא משחק בתיאטרון תמונע בהצגה "מהפכניות" של קבוצת "אספמיה" בהנהגת דליה שימקו. והתפקיד? ד"ר זיגמונד פרויד. "נראה לי שעכשיו אני בעידן הרופאים", הוא צוחק.