סוף 1945. משפחה קטנה מבולגריה - אמא־אבא־בן - נענית לקריאת דוד בן־גוריון ליהודי העולם לעלות אל המולדת ההולכת ונבנית. ההורים, במאי ושחקנית, מחפשים מבוקר עד ערב עבודה. מה עושים עם הילד? בעיה. אז נודע להם על בית יתומים בתל־ליטוינסקי, ליד מושב כפר אז"ר, שבו מוחזקים ילדים שהוריהם אינם בנמצא. זה רעיון. האם תביא לשם את סשינקה שלהם בתור ילד שאיבד את הוריו והיא, כביכול מכרה שלהם, מצאה אותו באונייה בואכה פלסטינה?
"שלא יידעו שאני אמא שלך", האם משננת לבנה בן ה־6 את תפקידו ב"הצגה" ומורה לו שאם יישאל היכן הוריו, ימשוך בכתפיו ויאמר שאיננו יודע. ליתר ביטחון הם מתרגלים את הקטע. כשהם מגיעים לבית היתומים, הילד משחק את התפקיד בצורה מושלמת ומתקבל.
"תאמינו או לא, באותו רגע מרוב שלא רציתי לאכזב את אמא נהייתי שחקן, וזה היה התפקיד הראשון שלי", מצהיר אלכס אנסקי, הוא סשינקה של אז שבינתיים גדל ומחרתיים יחגוג את יום הולדתו ה־80. "כבר בתפקיד הזה נדרשתי לשקר, כשם שמתוך קנאה באלה שנולדו פה הייתי טוען שאני צבר".
"כן, הגעתי עכשיו ל־80, או לגבורות כפי שיאמרו אלה שרוצים לייפות את העניין", מתהרהר אנסקי. "בעיני הגיל הכרונולוגי זהו מספר חסר משמעות ומשהו מאוד מלאכותי".
הגיל מפחיד אותך?
"כלל וכלל לא. אין לי מתי לפחד".
בשעה שרבים מבני גילו חיים בגמלאות, אין בדעת אנסקי להוריד את הרגל מהדוושה אף עם החלפת הקידומת. לצד תוכניתו השבועית בגלי צה"ל, שאותה הוא מגיש מדי שישי בשש, הוא עמל בשנים האחרונות על כתיבת התמליל לאופרה על פי ספר חנוך, מהספרים החיצוניים לתנ"ך. "נעם שריף היה אמור להלחין את האופרה הזאת, אבל הוא מת לי פתאום", מעיר אנסקי, המופיע בימים אלה בערב המוקדש ללאונרד כהן. הוא מבוקש כמנחה וכקריין, וכשיש תפקיד הוא משחק בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה.
השאלה הרודפת אחריו: מה הוא קודם כל - שחקן או שדר - מיותרת. כל הווייתו של אנסקי מתרכזת סביב היותו איש המילה המדוברת, וקולו, המזוהה מאוד ברבים, הוא הנכס העיקרי שלו. "זה כמו שאמא אמרה כי מכיוון שאינני מנגן, הקול הוא הכלי שלי ואיתו אני מגיע לציבור", אומר אנסקי. "כמי שאוהב אנשים וגם מחיאות כפיים, יכולתי לעסוק גם בפוליטיקה, אבל לעולם לא אהיה פוליטיקאי, מפני שחונכתי לחשוד באנשים האלה. מי יודע, אולי בתקופה אחרת יכולתי להיות סנאטור מושחת בסנאט הרומי".
כאדם החי על קולו, אתה חושש לו?
"שחקן נמצא בחרדה מתמדת לקולו. עד היום לא דחו או ביטלו הצגה בגללי. זה כמעט קרה לפני שמונה שנים, כשהתמוטטתי בהצגת 'אלוף הבונים', שבה שיחקתי את הדוקטור. לאחר שהובהלתי לבית החולים הסמוך, בהפסקה צמצמו את התפקיד שלי. כשחזרתי שמעתי את מחיאות הכפיים של הקהל לשחקנים. אגב, הדאגה היא לא רק לקול. אבא היה אומר לי לא לטפס על סולמות בתקופה של חזרות להצגה בתיאטרון 'במתנו' שהקים פן אפול, ואסר עלי לשחק כדורגל כדי שחלילה לא אפגע בראש או אשבור רגל. מרוב איסורים בהתחלה חשבתי שאולי אוכל לא להתפרנס ממשחק. בניגוד לעבודות אחרות, שחקן לא יכול להרשות לעצמו להישאר בבית ולהתפנק במיטה כשיש קצת חום. אגב, המשחק הוא הכל בשבילי, אם כי לא הכל בחיים. כשאני עושה פרסומת אחת לטלוויזיה, זה קצת יותר ממשכורת חודשית בתיאטרון. אבל אז חסר לי הקהל, שאני כל כך אוהב לשחק לפניו. ולאחר ששיחקתי כבר בילדותי ובנעורי, חשבתי שההצלחה האמיתית שלי בחיים תהיה אם אעסוק באומנות רק בשביל הכיף בלי להתפרנס מכך. בזה - לא הצלחתי".
בימוי זו דיקטטורה של הנפש
אנסקי, שהשם המקורי של משפחתו היה אברבנאל, נולד בסופיה כבנם של גיזלה ואליעזר־אשר אנסקי. "במלחמה הבולגרים - שהם מטבעם חסידי אומות העולם - סירבו לתת לגרמנים יד בהשמדת היהודים ורק גירשו אותנו לכפרים בהרים", הוא משחזר. "כשנגמרה המלחמה, הייתי עד למריבה קשה מאוד בין הורי. אמא רצתה להגיע בכל מחיר לפריז, לתרבות, בדרך לאמריקה, בעוד שאבא התעקש על ארץ ישראל, המדינה של היהודים, וניצח. אם לא כן, אולי הייתי היום אמריקאי. ואמא? לאחר שהפסידה בריב עם אבא ובאה איתו הנה, היא עבדה בניקיון בסניף מפא"י בנחמני לפני שהופיעה כאן כזמרת וכשחקנית. כדי להתפרנס איכשהו אבא עלה על רעיון. הוא היה מקשיב לחדשות ב־BBC ואחר כך מתמצת ומדפיס בבולגרית על סטנסיל ומניח ליד מסעדה ביפו של עולי בולגריה. מהגרושים שהם שמו בקופסה היה לנו מה לאכול. הרגשתי נסיך ליד אבא כזה, אבל היינו בית עני, שהתביישתי להזמין אליו את החברים מתיכון חדש. כשהקים את תיאטרון הילדים 'במתנו', שיתף אותי לצד שושיק שני, עודד קוטלר, יוסי גרבר ונסים עזיקרי, שהיה חבר שלי בלב ובנפש. 'כשאני רואה אותך, אני פוחדת עדיין מאבא שלך', אומרת שושיק כשאנחנו נפגשים. אצלו אסור היה לאחר".
איך היה לגדול לצד אבא כזה?
"נורא ואיום. אומנם הוא שיתף אותי בהצגות, לפעמים אפילו בתפקידים ראשיים, אבל לא הפסיק לדאוג לבן השובב שלו, שהיה מתחבא בין הצוגים (מתקנים לנשיאת גופי תאורה - יב"א) למעלה. לא היה לי במאי יותר קשה ממנו. הייתי מסתובב בבית עם ספרים חצי פתוחים, או עם דפים מקופלים, שיחשוב שאני לומד תפקיד. הוא היה אוסר עלי לצעוק לבל 'אבזבז' את קולי. כמו אמא, שבבולגריה שיחקה בתפקידים ראשיים ובארץ לא מצאה את מקומה עד שנסעה לאמריקה, שם שיחקה בתיאטרון יידיש ושרה בבתי קפה לפני שנפטרה בגיל צעיר, גם הסיפור של אבא שלי היה די טרגי. הוא לא התקדם מעבר ל'במתנו'. לאחר שהתיאטרון נסגר, הוא עבר לירושלים ומשם לקריית שמונה. באחרית ימיו ארגן הצגות בבתי אבות".
מה הלקח שלמדת מסיפורו של אביך?
"לאחר שראיתי מה שעבר עליו, ברחתי מבימוי כמו מפני אני לא יודע מה. בעיני זאת דיקטטורה של הנפש להיות במאי התלוי בשחקנים שהוא מביים. ממנו חלחלה אלי השנאה העמוקה שהייתה לו כלפי בידור בהשוואה לתיאטרון. זה היה הלקח. מצד שני, הוא שילם לי לירה, לירה וחצי על כל הצגה, והיה לי כסף להזמין את החברים לגלידה או לפלאפל. כך קניתי לי פופולריות".
בדרכו כשחקן היו לאנסקי שני ציוני דרך מוקדמים. את הראשון מביניהם חווה בגיל 9, כששותף בתפקיד הבן בהצגת "כזאת הייתה אמא", בקאמרי: "שיחקתי שם לצד אורנה פורת הנהדרת, שעדיין לא ידעה עברית, לאחר שחודשים קודם לכן הגיעה מגרמניה. מדהים איך למדה את הטקסט, שאותו כתבה לעצמה באותיות לועזיות. כעבור חמש שנים, בהיותי תלמיד תיכון, שיחקתי בהבימה לצד מסקין בהצגת 'זעקי, ארץ אהובה'".
צילום מאז של שניהם, צבועים בשחור, מתנוסס על אחד מקירות הסטודיו של אנסקי. "מצאתי אותו בין הגרוטאות שהושלכו בשיפוץ של הבימה", הוא מעיד. "ככה לזרוק אותי לזבל? כמעט נעלבתי. ומסקין החמוד היה צובט אותי ומחמיא לי מאחורי הקלעים - 'יפה מאוד איך שהתאפקת'. אני זוכר אותו כשחקן ענק שאהב לספר לי בדיחות או למתוח אותי".
תיאטרון של איש אחד
בעקבות עמדתו של אביו נגד הבידור, התגייס אנסקי לחיל האוויר ולא ללהקה צבאית ושירת כמכונאי בבסיס הקטן של החיל באילת ו"בפקודת מפקד החיל, עזר ויצמן, הייתי שם גם שמרטף צבאי לילדיה של אלמנת טייס שנפל". כשהשתחרר נשאר בעיר הדרומית ופעל בה כרכז תרבות במועצת הפועלים לצד נישואיו הראשונים לחיילת.
"באותם ימים זוג שנישא באילת היה מקבל דירה", אנסקי חושף פרט לא ידוע מעברו. מנישואי הבוסר הקצרים יש לו בן, מורה לטיס בן 58, ושני נכדים. מיכל, בתו מנישואיו השניים לעיתונאית האוכל שרי אנסקי, הפכה לאושיה בפני עצמה והוא גאה בהצלחתה. "אני צופה בה בתוכנית 'מאסטר שף', העולה בעונה חדשה ומתפעל ממנה", אומר אנסקי. "הלל, אחיה, הוא צייר. מיכל ואני לא אותו דבר, אולי מפני שאנחנו דורות שונים. היא חטפה באחרונה שיתוק זמני בפניה היפים ומשתפת באינסטגרם את העוקבים אחריה במה שקורה לה, משהו שאמור לעבור מעצמו. לעומתה אני לא שייך לשום רשת חברתית. רק כשאני יוצא בהצגה חדשה וצריך לפרסם אותה, אני מודיע על כך בספר הפנים, כמו שאני קורא לפייסבוק. בניגוד לה, אני לא מסוגל לחיות חיים ציבוריים ולא הייתי רוצה לאבד עד כדי כך את הפרטיות שלי ולהיות כמו אלה שהחיים שלהם הופכים למוצר צריכה".
אנסקי נשא לאישה בשנות ה־90 את רעייתו השלישית, חמוטל, מי שניהלה את היחידה לקשרי תרבות ישראל-צרפת, וזאת לאחר שהתאלמנה מבעלה שהיה קצין בכיר בחיל הים. את שירה, בתה, הממלאת תפקיד כלכלי, הוא רואה כבתו לכל דבר והוא סב אוהב לבנה, איתמר, כמו לדניאלה, נכדתו ממיכל.
מדוע התרית בעבר במיכל שלא תהיה שחקנית?
"לא רציתי שתעביר את ימיה בהמתנה לצלצול הטלפון שיבשר על התפקיד הבא, כפי שקרה לי. אז הייתי מודד את היום שלי בכמה הצעות לתפקידים קיבלתי, כמה אני עובד וכמה אני רצוי. מי כמוני יודע שמקצוע השחקן תובעני ומשתלט לו על החיים. רציתי שהיא תיהנה מחיים של שקט ורגיעה. מה שיצא זה שהיא במרוץ מתמיד בעיסוקים שלה כיזמית בתחום האוכל".
מאילת עבר אנסקי לירושלים, שם נטל במשך שנתיים חלק בתהליך המחשוב של משרד האוצר. ברם, זיכרונות הילדות והנעורים שלו מהתיאטרון לא הרפו ממנו. כשעבר לתל אביב נשאב אליו - תחילה בהבימה, שאליו הגיע כשחיפשו מחליף לאלכס פלג בהצגת "ממלא המקום" ולאחר מכן ב"בימת השחקנים", שהקים עודד קוטלר. בהמשך נדד מרצון בין התיאטראות השונים. ההצגה האחרונה, לפי שעה, שבה נטל חלק הייתה לפני שש שנים "ביקור הגברת הזקנה", בהפקה משותפת של הבימה והקאמרי.
"מצאתי שאני מתבטא טוב יותר בהצגות יחיד, כתיאטרון של איש אחד", הוא אומר. "זאת, אגב, לא רק באולמות. במידה רבה הפכתי לתיאטרון בית, כלומר תיאטרון שבא אל האנשים הביתה, שם אני מציג בסלון בפני עשרות. יש גם מקרים יוצאי דופן. יום אחד הוזמנתי לשחק בבית חולים לפני אישה מבוגרת, שבמצבה הקשה לא הייתה מסוגלת לרדת מהמיטה. הצגתי לה את 'אני לא דרייפוס', שכתב יהושע סובול. היינו רק אני והיא, כשרק בתה השקיפה מהצד. אחר כך שוחחנו שעה ארוכה על ההצגה".
כמי ששיחק גם באולמות גדולים, זה לא היה קטן עליך?
"לא, הייתה לי שם הרגשה של נתינה, הגורמת לסיפוק שאין גדול ממנו. איזו זכות מוסרית הייתה לי לסרב?".
אפשר לחיות מתיאטרון בית?
"אפשר לחיות טוב מאוד, וגם לצאת ממנו עם סיפוק".
מה דעתך על התיאטרון הישראלי של היום?
"התיאטרון של היום מתכופף בפני הבידור בדומה לטלוויזיה, שהפכה לשפחה חרופה של הבידור. תיאטרון איננו בידור אלא תשובות אמיתיות ועמוקות לבעיות קיומיות. הבידור איננו אלא הסחת דעת מהעיקר והתרחקות מהשאלות העמוקות של החיים. בידור זה בריחה וההפך מחיפוש אחר אמת. כשבהבימה הופכים מה שהיה סרט קולנוע להצגת תיאטרון ("גבעת חלפון אינה עונה" - יב"א), מגיעים אל הקצה, מה שלא ימנע מהתיאטרון לרוץ הלאה".
אם היו מזמינים אותך לשחק בהצגה?
"לא הייתי רוצה לבזבז את זמני על הדבר הזה. לשמחתי, אינני זקוק לכך באופן כלכלי".
קסם האינטימיות של הרדיו
גם אם דומה שאנסקי ברדיו מאז ומתמיד, הוא משדר בגלי צה"ל מ־1974. יצחק לבני, מפקד התחנה דאז, הציע לו להגיש תוכנית אישית, ואנסקי הרים את הכפפה. "דורי בן־זאב הגיע ל'טופ' בסגנון הזה", אנסקי מחמיא לקולגה, הצעיר ממנו בעשור. "הוא כל הזמן מפתיע במקוריות של ההברקות שלו".
אנסקי מסתייג מהדבקת המילה "שדרן" לעיסוקו ברדיו ודבק במילה "שדר". "שדרן' זה כמו 'ספרן', שאיננו כותב את הספרים שהוא מעביר הלאה", הוא סבור. "מהו שדר? שדר הוא איש שיכול להעביר סיפור בצורה מעניינת. זה מה שאני משתדל להיות".
הוא מחשיב את גלי צה"ל כביתו המקצועי, אך יש לו הסתייגויות לגבי דברים שקורים בתחנה. "ככל שהתחנה נעשתה יותר ויותר צבאית, כך היא הפסיקה להיות תחנת שידור", הוא קובע. "כיום היא משדרת פרסומות ומתחרה ברדיו האזורי. זה מפריע לי. בעיני תחנת שידור היא מקום שבו עושים אהבה עם התרבות, גם אם משדרים בו חדשות, ויש לה ערכים שאינם משתנים לפי עונות השנה או לפי המפקד שממנים לנהל אותה והוא לוקח את המשימה כדי לסמן עוד וי ברשימת התפקידים שלו".
בקיצור, אתה מחפש בוס כמו לבני.
"אכן, אני מחפש אנשים כמו לבני, כפי שאני מחפש אנשים כמו רזי ברקאי, יעל דן, או יצחק בן־נר. כלומר, אני מחפש אנשים שיש להם אמירה ישראלית תרבותית והשכלה רחבה מאוד. מהם אני למד. בין אנשים כאלה אני רוצה להסתופף. במיוחד חסר לי בתחנה פרופ' מיכאל הרסגור המנוח, שאיתו הגשתי למעלה מ־400 תוכניות 'שעה היסטורית'. כיום אין בגלי צה"ל מקום שבו ניתן להסב עם אנשים אחרים ולקבל פידבק על העבודה שלך. היום באים והולכים. זה מה שנהיה".
בהגיעך ל־80, אתה מוקף בבני 18־20.
"אני לוקח אותם כמורים שלי. אומנם אני מלמד את החיילים האלה מניסיוני, אבל לא הופך אותם לאלכסים קטנים, אלא הם מלמדים אותי מי הקהל ומי המדינה".
אנסקי איננו מוכן להמיר את קסם האינטימיות של הרדיו בשום פיתוי טלוויזיוני. "ברדיו אתה מדבר מפה לאוזן; מלב ללב", הוא מאמין. "הערוצים המסחריים הם רעש, מהומה ותזזית. זה יותר דומה לקניון מאשר לכלי תרבותי. אבל אם קוראים לי למשהו שהוא מעבר לכל המסחריות והצעקנות, אני בא".
גם אם לא עבר לטלוויזיה, זה לא מפריע לו לבחון בשנינות את מה שקורה בה. כך, למשל, מסקרנים דבריו על מגישי החדשות על המרקע. "דני קושמרו יגיע לשיאו כשיפתח את מהדורת החדשות שהוא יערוך", הוא פותח את סקירתו. "נראה לי שיונית לוי עושה את צעדיה האחרונים בתחום, לאחר שניכר בה שהיא איבדה באופן מוחלט עניין בחדשות. כמראיינת מצוינת, מזמן היה כדאי לה לעזוב את ההגשה, שבה היא בולעת מילים וקשה להבין אותה. עושה רושם שהיא עברה את השיא שלה".
יש לך מילה טובה על מי מהם?
"תמר איש־שלום מאוד־מאוד מוצאת חן בעיני, כשבעלה, נדב אייל, כפרשן הוא המאור הגדול של חדשות רשת 13. טלי מורנו נחמדה מאוד, אבל לא יוצרת קשר אישי עם צופי הטלוויזיה, וניכר בה שהיא מסתייגת מלתת את עצמה בשידור. קרן מרציאנו רהוטה מאוד. דוריה למפל נראית כמי שמגיעה מאחד מבתי המלוכה באירופה של המאה ה־19. כתעלומה, היא מעניינת. יעקב אילון הוא מספר אחת. אני סומך עליו, מה גם שהמשפחות שלנו מכירות מבולגריה".
"מירי, תחזרי, תחזרי"
אנסקי של הרדיו ושל התיאטרון מגיח לעתים לקולנוע ולטלוויזיה. בין השאר גילם בשנים האחרונות את יצחק בן־צבי, נשיא המדינה השני, ב"סיפור אהבה ארץ־ישראלי", סרטו של דן וולמן, "שם יכולתי לגלם דמות של אדם משכיל וצנוע, שלא היה חתרן פוליטי". ממנו, מוותיקי הבמאים, עבר ל"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה", סרטו של גלעד־אמיליו שנקר הצעיר. מסתבר, שלא קנה חתול בשק. "הכרתי את גלעד כאחד הבחורים המוכשרים בגלי צה"ל ונעניתי לו כשהציע לי לשחק את השוטר הפותר את התעלומה בסרט", הוא מספר.
כשטענת בטקס שבו הוענק לך פרס יקיר אמ"י, שהארץ משנה את פניה, למי כיוונת את חציך?
"התכוונתי לכך שהיא מאבדת את הכבוד ואת ההערכה שהיו לה כלפי הספרות, השפה, התרבות וההשכלה, כפי שנוהגים מנהיגיה. אם ניהול הארץ מופקד בידי קבוצת אנשים, שמנהלים אותה כמו חנות רהיטים, אני לא יכול לשאת את המחשבה הזאת. זאת, בפרט שארצנו האהובה חייבת את קיומה ואת המשך קיומה לשפה, לספרות ולתרבות יותר מאשר לכל טנק ומטוס. על הרקע הזה אני רואה את מירי רגב כאשת עסקים המפתחת קריירה לעצמה. אני לא מוצא שום דבר עמוק וערכי בעבודתה וגם בעבודת רוב ממשלת ישראל".
תתגעגע אליה אם היא תיפרד מתפקיד שרת התרבות והספורט?
"מה אתה יודע. ביום שבו היא תעזוב את התפקיד, לא אחדל מלבכות ואמלא דליים בדמעות, כשגרוני יהיה צרוד מקריאות תחנונים של 'תחזרי, תחזרי'".
היית מוכן לעבוד בבחירות האחרונות עם בנימין נתניהו, או הקיסר נתניהו כפי שקראת לו, כמו שעבדת בבחירות 1977 עם בגין ושמיר?
"בעקבות הבחירות ההן פרסמתי את הספר 'מכירת הליכוד' ומאז הם לא פנו אלי שוב, וקרוב לוודאי לא במקרה".
ב־1977 היית ליכודניק?
"לא, גם אז לא הייתי איש ליכוד. באתי לשם מבית עם השקפות ליברליות־סוציאליסטיות, חדור אימה מפני שלטון יחיד, אפוף בהתלהמות ובאלימות. הם גייסו אותי כאיש מקצוע שלמד בארצות הברית טלוויזיה".
איך היה שם מנחם בגין?
"בגין הגיע לשעתו הגדולה כשהוא חולה מאוד בלבו. איך עייזר (ויצמן) היה אומר? 'הפומפה לא עובדת'. 'שחיף מרע', הוא היה מתלוצץ. 'אם תריצו אותו, הוא לא ישרוד', איימו רופאיו. כשהתקרב מועד הגשת התשדירים לוועדת הבחירות המרכזית, בגין אמר שגם לו יש לומר דבר מה. לא יכולנו לומר לו שהוא נראה איום. אז הביאו אותו לאולפן, ועל רקע החום מהפנסים הוא נראה כמי שיצנח ברגע שיסיים לדבר. הוא כל כך היה עייף שאי אפשר היה לאפר אותו נכון. באולפן הייתה תחושה של דיכאון שלא חזתה את הניצחון בבחירות".
מה בגין אמר לך?
"הוא היה אומר לי 'איש צעיר, אעשה כדבריך, רק התאזר בסבלנות. בגילי', והוא היה אז בן 64, צעיר בהרבה ממני היום, 'קשה לי לשנות מהרגלי'. היה עלי להעיר לו שהמיקרופון קולט אותו גם כשהוא לא מתבונן בו. כמי שהיה רגיל לדבר לאנשים, קשה היה לכוון אותו לדבר לעדשה של מצלמה. לעומת אחרים, באולפן, הוא נשמע לי. 'דיבורך רך וסובלני, לכן אציית לך', אמר לי בגין. כשעמדתי לידו, הרגשתי שאני ליד דמות הרואית".
יודעים אצלנו למכור מועמדים בבחירות?
"אני לא יודע איך זה היום, אבל ב־1977 התקשינו לא רק עם בגין. יצחק שמיר היה אז איש מהלך אימים מבחינה טלוויזיונית, בפרט שהייתה סביבו הילה של מי שהוציא לפועל חיסולים בתקופת המחתרות, מה גם שהוא נראה לנו משום מה כטיפוס די קודר. הגענו איתו לרגע שבו אמר, 'תעזבו אותי; אני מבוגר מדי מכדי להיות שחקן'. לא רק זאת. הוא התעקש לומר בתשדיר ש'ישראל לא תחזור לגבולות אושווויץ'. לא עזר לנו שהבהרנו שזה מה שיזכרו מדבריו. לבסוף, הייתה זאת אשתו שולמית שעזרה לנו להוריד אותו מהעץ".
בגיל 80 נושא המוות מטריד אותך?
"כלל וכלל לא. לדעתי, החיים מכינים את האדם גם למוות, להוציא כמובן תאונות ואסונות. כך אבי לא יכול היה לחיות עם השעמום של עצמו בסוף דרכו ובלי אהבה, לאחר שאמי עזבה את הארץ".
כשהתמוטטת בהצגת "אלוף הבונים", הרגשת קרוב למוות?
"יותר הייתי שותף לדאגת הקהל לגבי מה שיקרה אם תופסק ההצגה, מה שלא קרה. הרי זה עלול היה להיות כמו לידה שנפסקת באמצע וההורים אינם יודעים אם התינוק חי או מת".
*****
איזה חלום לא הגשמת?
"לשבת שישה חודשים במנזר זן בודהיסטי עם הסופר יואל הופמן".
מהי אהבה בעיניך?
"לאהוב פירושו להתעייף מהשעמום של להיות לבד".
האומנם אתה גם מורה לנהיגה?
"אכן, מכיוון שהורי חששו שלא אוכל לפרנס משפחה ממשחק, הם האיצו בי להוציא רישיון להוראת נהיגה, ליתר ביטחון".
מה מכעיס אותך?
"שרלטנות. גלגול עיניים והתחסדות של אנשי דת. ניצול של אנשים חלשים, כולל זקנים. גם תיאטרון גרוע".
מה מעורר בך השראה?
"אנשים כמו פרימו לוי, פרננדו פסואה, מיכאל הרסגור, נעם שריף וגם יוני רכטר יבדל"א".
על מה תוותר?
"מכיוון שהימים ארוכים והחיים קצרים, לא אשחית זמן על טינות ועל כעסים".