אלוהים
“גדלתי בבית דתי, שמבוסס רק על טהרת התורה הכתובה. אבא תמיד היה מסביר לנו שאלוהים אוהב ושומר על חסידיו. יום אחד דיברו בחדשות על נאוה אלימלך ועל הרצח הנורא שלה. כילדה נחרדתי מהסיפור. אני זוכרת שבאתי לאבא ודרשתי תשובות: ‘למה היא מתה? למה אלוהים לא שמר עליה?’ אבא עמד מולי, אובד עצות, לא היו לו תשובות. ‘אז אולי אין אלוהים?’ שאלתי. ‘יש!’ הוא ענה, ‘בטח שיש’. ‘אז איפה הוא? למה לא רואים אותו?' המשכתי. ‘רק מבוגרים יכולים לראות אותו’, אבא אמר. ‘אז אתה ראית אותו, כן?’ שאלתי. הוא ענה שכן. התעניינתי איך הוא נראה, אבא חייך ואמר: ‘הוא מבוגר ויש לו זקן ארוך והוא חובש כתר’. ככה דמיינתי אותו כילדה עוד ימים ארוכים, סבא'לה עם זקן וכתר”.
אבא
“תמיד כשדיברנו על אלוהים, אבא היה דורש ממני להיות סקרנית. ‘מספיק שתצאי החוצה ותסתכלי סביבך’, היה אומר. ‘העצים, הפרחים, הירח, הכוכבים, הציפורים, הים, ההרים, וזה רק הקצה של הקצה. תתבונני בהם, את חיה בתוך קסם’. מותו הוא הדבר הגדול הראשון בחיי שלעולם לא אתגבר עליו”.
תורה
“לא באתי מבית עם אמצעים, בלשון המעטה, אבל קיבלתי מאבא ירושה מזהירה, יצירה אוניברסלית מופלאה שהוא ואבות אבותיו הצליחו לשמור עליה עוד מהתרבות הקדומה. וגם אם רבים מאיתנו לא תמיד שומרים אמונים למסורת או לאיזשהו ציווי דתי, הספר הזה ממשיך וממשיך, מתגבר על כל התהפוכות כאילו לא עברו שנים על גבי שנים”.
אמהות מוקדמת
“התחלתי את האמהות בגיל צעיר מדי, לא הייתי בשלה מספיק. בהורות שלי מול חן הייתי ילדה שגידלה ילדה. אני זוכרת אותה בת ארבע, אנחנו מטיילות במרכז ואני קונה לה גלידה. אנחנו ממשיכות בדרכנו והיא מאושרת כל כך מהגלידה. פתאום מישהו עבר במהירות, נתקל בה וכדורי הגלידה נפלו על הרצפה. היא נשארה עומדת, המומה, עם הגביע הריק, הישירה אליי מבט מלא כאב והתחילה לבכות. נכון, זאת רק גלידה, אבל הכאב בעיניים שלה היה חזק ואמיתי. בכיתי יחד איתה, ברחוב. אישה מבוגרת שראתה את המתרחש מהצד צחקה ואמרה: ‘מה שקרה לך איתה עכשיו זה משב רוח קל, מה יקרה כשתבוא סופה?’”
ניסו
“בן זוגי ב־12 השנים האחרונות. שונא חשיפה ולא מבין את אלה שמחפשים אותה. אז אכבד את דעתו ורק רוצה שתדעו שאני באמת לא יודעת מה הייתי בלעדיו”.
ערוץ הילדים
“התחלתי את דרכי בערוץ הילדים בשנת 2002 ונפגשתי עם הרבה ילדים נפלאים. התחושה היא שהילדים היום נולדים עם תכונות אחרות, הטכנולוגיה גורמת להם להתבגר יותר מהר. הם מוצפים בהמון אינפורמציה וסומכים יותר על הזיכרון הסלולרי מאשר על הזיכרון של עצמם, מה שגורם להם אולי להתנסח באופן יותר מינימליסטי. ובכן, יש מצב שהפכתי לאחת מהמבוגרים האלה שמספרים שבזמנם החיים נראו אחרת. כך או כך, היה נפלא לעבוד סביב ילדים, ואני מקווה שנתנו להם כמנחים הרבה רגעים של נחמה ושמחה”.
הבלאדים
“את ההרכב סופי והבלאדים (סופי ובני המקום) הקמתי בשנת 2014 יחד עם הנגנים הנפלאים יניב טייכמן (עוד), יוסי ברונפמן (קנון), יוגב לוי (נאי) וגדי סרי (פרקאשן). הפרויקט מתבסס על הקשר שבין העברית העתיקה והערבית. אנחנו נוסעים מסביב לעולם ומציגים תפילות ומזמורים ששרו בעם ישראל הקדום ונשמרו במשפחתי 125 דורות. העברית היא העברית העתיקה, וזו אולי אותה עברית שדיברו הנביא משה או דוד המלך ואפילו ישו”.
תיאטרון יפו
“יש משהו ייחודי בתיאטרון הזה. בהתחלה חשבתי שאולי זה בגלל המיקום המטריף שלו, ממש מעל הים, או בשל המבנה העתיק והמיוחד. אלה באמת נפלאים, אבל היופי האמיתי הוא במפגש הבין־תרבותי בין שחקנים ויוצרים יהודים וערבים. כך מעודדים היכרות וקירוב, שהם כל כך חשובים בימינו”.
ההצגה "הערב רוקדים" של תיאטרון יפה, שבה משתתפת צדקה, תיערך מחר, 17.6, בפסטיבל מדיטרנה