השחקנית בתיה לנצט, ממייסדי תאטרון הקאמרי ומבכירי שחקניו, מתה אתמול בגיל 97. לנצט כיכבה בהצגות משנות ה-40 ועד שנות ה-70 של המאה הקודמת, ושיחקה בקמארי בין היתר בהצגות "הוא הלך בשדות", "מוריד הגשם" ו"בית הבובות". על משחקה ב"מלאך האבן" זכתה בפרס קלוזנר לשחקן הבולט ב-1958.
בראיון שנתנה ליעקב בר-און למעריב בפברואר השנה סיפרה לנצט, שעלתה ארצה מהונגריה עם הוריה בגיל שנתיים, על ילדותה ועל המפגש הראשון שלה עם הבמה. "לא חשבתי להיות שחקנית”, היא טוענה. “התפנית קרתה כעבור זמן, כשהוריי יצאו לאירוע 1 במאי. מבית הפועלים במושבה שמעתי קולות. כשהצצתי פנימה, ראיתי איזו גברת מקריאה שיר אנטי־מלחמתי של אלכסנדר פן. זו הייתה השחקנית מרים ברנשטיין־כהן. ‘כמוה אני רוצה להיות’, אמרתי להוריי. לא הרפיתי מהם עד שהביאו אותי אליה, לתל אביב, כדי שתלמד אותי להיות שחקנית. בהמשך היא הייתה זאת ששלחה אותי לסטודיו בהבימה. גויסתי להקמת התיאטרון הקאמרי. יום אחד, ב־44’, בעודי צועדת ברחובות תל אביב, קראו לי: ‘אותך אנחנו מחפשים’. אלה היו שניים שלא הכרתי אישית, אלא מהבמה. אברהם בן־יוסף, אז שחקן באופרה הארץ־ישראלית, ויוסף מילוא, ששיחק בתיאטרון הסאטירי ‘המטאטא’. הם אמרו לי שחסרה להם שחקנית כמוני לערב מערכונים שבכוונתם להעלות. דיבורם הסעיר אותי וגרם לי להתגבר על היסוסיי ולהצטרף”.
את החמישייה הפותחת של התיאטרון השלימו רוזה ליכטנשטיין, שחקנית עולה מגרמניה, מבוגרת מעמיתיה בעשרות שנים, וימימה מילוא, אז פסובסקי, רעייתו של מנהיג החבורה יוסף מילוא. האחרון, בהיותו בהנהלת הקאמרי עם לנצט ובן־יוסף, שכונה “בזיק”, רצה לקרוא לרך הנולד “תיאטרון 1945”, ולעדכן מדי שנה במעין צעד דינמי. “בזיק הציע את השם ‘התיאטרון הקאמרי’", היא מספרת. "זה ענה על ההשקפות שלי ועל נטיות לבי בדבר תיאטרון קטן בהיקפו, שבו צומחים השחקנים יחד, אם כי חמשתנו באנו מאסכולות שונות. בתקופת החזרות, כמובן לא קיבלנו משכורת. ‘פפו’ (מילוא) ורוזה המשיכו לשחק ב’המטאטא’ ו'בזיק' באופרה. חיי הקבוצה שלנו התנהלו בתקופה הראשונה כקואופרטיב בחדר השכור של 'פפו' וימימה ברחוב אחדות העבודה. שם ערכנו תחילה את החזרות וגם אכלנו, בתוספת של שמנת ובננות שהייתי מביאה מהמשק של הוריי בהרצליה”.

לריאיון המלא של יעקב בר-און עם בתיה לנצט

מזה התקיימתם?
“ניגשנו אל חצקל ב’כסית’ וסיפרנו לו שאנחנו במצוקה. כלומר, התיאטרון מצליח, אך אין כסף לאוכל. ‘מה הבעיה’, הגיב, ‘יש קוויטאלאך (פתקים). אתם תאכלו, וכשיהיה - תשלמו’. וכך היה”.מה את עוד זוכרת 
מאותה תקופה?
“בהתחלה השתתפתי בחזרות בין הנקה להנקה של בתי הבכורה, ליאנה, לאחר שכדי ללדת אותה השתחררתי מלהקה צבאית. זה לא היה פשוט להיות שחקנית וגם אם צעירה. בעלי הראשון נחום גרשום, אז גרשונוביץ, היה קצין בבריגדה, והוריי שמרו על התינוקת. אני מודעת לכך שליאנה סבלה באותם זמנים מהיותי שחקנית. עברו שנים עד שהצלחתי לפייס אותה”.

צילום: פריץ כהן, לע"מ

את מתחרטת?
“לא. התיאטרון היה אז מרכז חיי, וכאידיאליסטית עבר זמן עד שהבנתי שהוא גם מקצוע, לא רק אמצעי לתיקון העולם או למימוש הסוציאליזם. עוד בבית הספר העממי בהרצליה כתבתי חיבורים על עולם שוויוני עם אחווה ושלום. התיאטרון היה לי בית, אבל לא פעם הרגשתי בו כקרואה במשתה, אומנם מלא קסם, אך של זרים. עם האידיאלים שלי, גם כשהייתי בשיאי עם תפקיד ירמה, בשלהי שנות ה־50, כשהחלה ההתעוררות באפריקה השחורה, חשבתי להתגייס למענה”.
איך מריצים תיאטרון בלי כסף?
“אתן לך דוגמה. כשהצד הוויזואלי לא היה הצד החזק בתיאטרון הארץ־ישראלי, ימימה שלנו חשקה בתלבושות שופרא דשופרא, לפחות כמו בתיאטרון הגרמני בשיא תפארתו. היא סיפרה לי יום אחד על תופרת צמרת, פיני לייטרסדורף היה שמה, שתפרה לאחיותיה, בנות משפחת פרסיץ העשירה. ככאלה שלא היו אמונות על הליכי משא ומתן, יצאנו לדרך מהוססות, אבל השליחות דרבנה אותנו. ‘אז מה אתן רוצות?’, שאלה פיני במבטא הונגרי. השבנו שתלבושות על הגובה, אך אין לנו תקציב. פיני אמרה שהחלום הגדול שלה הוא לתפור לתיאטרון. כמעט התעלפנו. ‘בלי כסף?’, שאלנו. ‘בלי כסף, השיבה, ‘רק תשיגו בדים’. השגנו, וגם עליהם לא שילמנו”.

לא נכספת במרוצת השנים לשוב אל הבמה?
“ממש אין לי שמץ של געגוע לתיאטרון ולכל הסובב אותו. מבחינתי, זה משהו שנגמר ואין חזרה אליו. הזיכרונות שלי ממנו הולכים ונדחקים הצידה”.