יש אומרים, שהתיאטרון הישראלי של היום הוא סיפור הצלחה עם הצגות, המוצגות בפני אולמות מלאים, אבל בו בזמן מצביעים על משבר מסוים, המתלווה להצלחה הזאת ונעוץ במחזאות המקומית. לדבריהם, הדבר בא לביטוי בכך שלא קם יורש לנסים אלוני ולחנוך לוין, מחזאי העל שהלכו לעולמם בשנות ה-90 וכמותית, שום מחזאי איננו מתקרב לממשיכי דרכם, יהושע סובול והלל מיטלפונקט.
האומנם? "אני לא יודעת אם יש משבר במחזאות הישראלית", אומרת גורן אגמון, מהבולטים שבמחזאים העכשוויים, שמחזה הלהיט שלה "מכתב לנעה" חוזר לבמות בהפקה משותפת של תיאטרון חיפה ושל התיאטרון הארצי לילדים ולנוער 18 שנה לאחר ש"שבר קופות" בבית ליסין, ויעלה הערב (שני) בבכורה תל אביבית בבית ציוני אמריקה.
"כמורתם של אי אלה מהמחזאים הצעירים, אני מבחינה שהתיאטראות כאן לא תמיד פתוחים כדי לקדם אותם בשעה שהם מתמודדים עם בעיות תקציב קשות", אומרת אגמון. "מה שברור, הקהל הישראלי נוהה הרבה יותר אחר המחזאות המקורית מאשר אחר המחזאות הקלאסית מבחוץ, שהצגותיה חוזרות כל הזמן כמו פרפטום מובילה".
שלא יציגו את שייקספיר?
"בוודאי שיציגו, אבל במקביל יש צימאון לראות משהו חדש, אם כי הקהל הישראלי לא תמיד פתוח כמו הקהל האירופי לדברים ניסיוניים ובתיאטראות מחפשים בדרך כלל ללכת על בטוח. זה מתסכל מחזאים צעירים עד כדי ייאוש, כשהם נתקלים בהתעקשות של ללכת על בטוח גם בפסטיבלים לתיאטרון, שמטרתם היא למעשה לגלות יוצרים חדשים".
לעומת המחזאים הצעירים של היום, לאגמון המזל האיר את פניו כבר בראשית דרכה. אני זוכר היטב את העניין שהיא, הקיבוצניקית שהגיעה אל העיר הגדולה, עוררה לפני 40 שנה בדיוק, בהיותה רק בת 25, כשהעלתה בהבימה את הצגת "כמו ציפור בודד על גג", שמה אותה על המפה.
מה סוד ההצלחה של אגמון? אולי מיטיבה לענות על כך ניצה בן-צבי, מנכ"לית תיאטרון חיפה, האומרת לקראת הצגת "מכתב לנעה" על במתה: "מחזותיה של אגמון הם תמונת ראי של החברה הישראלית". אגמון איננה שוללת זאת, אבל חשוב לה להדגיש: "רוב המחזות שלי מתרכזים במשפחה, כשהיא על מערכות היחסים שבה סקרנה אותי תמיד".
משפחה באשר היא, או משפחה כאן?
"עד היום לא הגעתי לכתוב על משפחה בחו"ל, אבל משום מה רוב הדמויות שלי שואפות לנסוע מכאן ולהגיע לאנשהו מחוץ למעגל הקרוב אליהם".
כשאגמון מדברת על משפחה, כוונתה גם לתיאטרון בית ליסין, שמזה 23 שנה נותן במה לרוב מחזותיה ונהנה מהצלחתם אצל הקהל. אחד הבולטים שבהם היה 'מכתב לנעה', שהוצג ב-2001 בכיכובם של נעמה שפירא ושל דליק ווליניץ, כשעמם מיה דגן, טל מוסרי ואושרי כהן, ששיחק שם לסירוגין עם עופר סקר.
במרכז ההצגה הנוכחית עומדת נעה, אלמנת מלחמה מבעלה, שנפל מאש כוחותינו במלחמת לבנון הראשונה. עולמה מזדעזע בניסיונה להגיע לפרק ב', כשבטיול במדבר יהודה היא פוגשת את אמנון, מדריך בחברה להגנת הטבע ובין השניים מתלקחת אהבה גדולה, שהיא לצנינים בעיני בניה, החוששים משינויים ועושים כל אשר לאל ידם - "עד זוב דם", כדברי אגמון - כדי לבלום את המהלך. נעה, מיותר לומר, נקרעת בין נאמנותה להם לבין ההזדמנות החדשה שהזדמנה לחייה.
מבחינת אגמון, אין חידוש בהצבת נעה במרכז ההצגה. "איכשהו נשים מככבות בהצגות שלי ולאו דווקא מתוך פמיניזם", היא מעירה. "עם זאת, לא מכבר סיימתי לכתוב מחזה חדש, שאין לי עדיין מושג היכן הוא יוצג ובתפקיד הראשי בו יופיע גבר. האמת? - זה לא הקל עלי בכתיבה".
אלה שאינם מודעים לכישורי המשחק של מיכל ינאי, אולי יופתעו מליהוקה לתפקיד הראשי ב"מכתב לנעה", כשמולה אהד קנולר. הליהוק משמח את אגמון, "בפרט כשהכימיה בין השניים מצוינת", אם כי לטענתה "אני לא מעורבת בהפקה, כולל בחירת המשתתפים שלה".
מדוע?
"כי מגיע הזמן שמבינים שצריך לדעת לשחרר. אם בהתחלת הדרך היה לי חשוב לביים את ההצגות שלי וכשהן עברו לבימוי במאים אחרים, שנים ישבתי לידם והייתי בכל החזרות. ב'מכתב לנעה' הסתפקתי בנוכחות בשתי חזרות בלבד לאחר שאני סומכת במאה אחוז על נתן דטנר, מי שכיף לעבוד איתו. באמת אחלה בנ'דם ואחלה במאי. מאוד אשמח לעבוד איתו שוב".
אגמון היא בת קבוצת שילר, הקיבוץ הצמוד לפאתי העיר רחובות. "עודדו אותי שם לכתיבה תיאטרלית", היא מציינת. "בפרט עזרו לי בכך המשוררת אריאנה הרן וחברת המשק לאה רבד. מהן ומהאווירה שם ההומור שבמחזות שלי".
אגמון, שהייתה נשואה בעבר לעידן אגמון, בנו של יעקב אגמון, אם לשני בנים וסבתא לשלושה נכדים, הינה בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב ולאחר מכן השתלמה באוניברסיטת ניו יורק. שנים היא עוסקת בהדרכת תיאטרון ופעילה בוועדות אמנותיות של תחרויות ופסטיבלים.
לצד מחזותיה למבוגרים, כמו "היורשת" (שחזר באחרונה לסיבוב נוסף בבית ליסין),"קפה ערבה" ו"עלמה ורות", היא כתבה 15 מחזות לתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. "שם אני מרשה לעצמי להינשא יותר על כנפי הדמיון", מעירה אגמון.