שרית וינו אלעד: "חטפתי איומים על חיי, זה היה מפחיד. עברתי גיהנום"

"חטפתי איומים, חששתי לחיי, אסרתי על בנותיי לפתוח את הדלת אם מישהו דופק. עברתי שלושה שבועות של גיהינום", חוזרת שרית וינו־אלעד לקיץ 2014, ימי מבצע "צוק איתן" והתקופה שבה הועלתה על המוקד לאחר ראיון אמוציונלי במיוחד שבו התעמתה עם ח"כ איילת שקד ונתנה ביטוי לעמדות השמאלניות שלה. "זה היה מפחיד. הורדתי מהרכב את המדבקות של 'מרצ' וסממנים שמאלניים אחרים. קיבלתי מאנשים אומללים איומים מילוליים מאוד קשים, שאני לא יכולה לחזור עליהם".

 מה קרה לך באותו ראיון דרמטי עם שקד?
"בזמן המבצע, התפוצץ בסג'עייה נגמ"ש שבתוכו ישב דניאל פומרנץ ז"ל, שהיה החבר הכי טוב של אחיין שלי, ואמא שלו נלחמה כדי שיאפשרו לה לקבור את שרידיו ביישוב מגוריו כפר אז"ר. בכל אותו יום ניסיתי להחזיק את עצמי עם הראש מעל המים, ואסור היה להגיד כלום. בערב ביקשו ממני להגיע לאולפן ולדבר על אורנה בנאי שפוטרה מ'מנו ספנות' בגלל איזו בדיחה שאמרה. נכנסתי לאולפן קטן בתל אביב, ובעודי מדברת נכנסה לדבריי איילת שקד מהאולפן בירושלים. לא ידעתי בכלל שהיא חלק מהדיון. היא אמרה שהשמאלנים מתקיפים אותה ברשת בגלל פוסט שלה על בית הקברות היהודי ביפו שלטענתה הוצת על ידי ערבים. אבל עשר דקות אחרי הפרסום התברר שזו לא הייתה הצתה, אלא קצר חשמלי - ולקצר חשמלי אין לאום. באותו רגע התפקע לי וריד".

"אני מכירה את המדיה, ויודעת שכששני אנשים צועקים בבת אחת לא שומעים אף אחד, אבל ברגע שהיא התחילה להתבכיין - ואני בכוונה משתמשת במילה 'להתבכיין' - על הפוסט שגרם מהומות, לא נתתי לה לדבר. זו הייתה טעות. הייתי צריכה לתת לה לסיים לדבר ואז לצלוב אותה. רק שלא הייתי באלמנט, וזה מה שקרה. אחרי זה הגיהינום פרץ. אבל כשאני מסתכלת על הגיהינום שעוברים החיילים שלנו בעזה ועל הגיהינום שעוברים הילדים של עזה - הגיהינום הקטן שלי הוא שום דבר".

את חושבת ששילמת מחיר בקריירה על ההתבטאויות שלך?
"בוודאות כן. אבל זה לא משנה את העובדה שאת הדברים שרציתי להגיד אמרתי. אני חושבת שחשוב לדבר על הדברים האלו. חשוב להביע מחאה, חשוב לי איך שהמקום הזה ייראה ואיך הוא יתנהל, זה חשוב לי יותר מהקריירה שלי. מעולם לא עשיתי חישובים כאלה. ניתנת לנו כזו כמות של אהבה ומקום ובמה - לא לנצל אותם זה לחטוא לעניין. אני לא מעוניינת לנצל את הפרסום שלי כדי ללכת לפתיחות של חנויות אופנה, אלא כדי להגיד מה אני חושבת על מה שקורה פה".

את מבינה את החשש של שחקנים להביע את דעתם?
"מבינה – כן. האם זה נכון לי? לא!".

רוצים לתקן? תתקנו

וינו־אלעד, שהייתה שחקנית תיאטרון עם לו"ז צפוף במיוחד והופעות תכופות על המסך ("הבורגנים", "תמיד אותו חלום" ו"ילדי ראש הממשלה"), התרחקה בשנים האחרונות מהעשייה המפרכת והתמקדה בטיפול בשיטת הנשימה המעגלית (ריברסינג). לעולם המשחק היא חוזרת לעתים. עכשיו זו אחת מהפעמים הללו.

נראה כי לא במקרה לוהקה השחקנית שמעולם לא חששה להביא את דעותיה השמאלניות למחזה "חמדת אבות". "בהצגה ראש הממשלה סובל מצניחת אשכים", היא מספרת. "אבא שלו סבל ממחלה דומה, הסתבך באשכיו ונפל למותו. הוא רוצה להנציח את האבא ולהקים מכון מחקר לתחום, אבל בגלל שאין מספיק שטחים צריך לספח. אז הוא עושה כל מיני תחבולות כדי לגייס שרים בעד הסיפוח".

וינו־אלעד מגלמת בהצגה את שרת החינוך. "יש לה אג'נדה מזרחית מובהקת, והיא מתעקשת להכניס את מורשת אביה, נגן עוּד מחונן שלא קיבל את המקום הראוי לו", היא מספרת על הדמות. "היא עושה מה שצריך כדי לשרוד פוליטית, וכמו מה שאנחנו רגילים לראות: אג'נדה לחוד וכיסא לחוד".

נראה שההצגה מתכתבת עם ההתנהלות הפוליטית בישראל.
"עם צניחת האשכים בהחלט כן".

 והאג'נדה המזרחית של שרת התרבות, שנגדה התבטאת לא פעם?
"אני חושבת שזה ניצול ציני וקשה של עבר קשה, מכוער ורדוף. כל עולה קיבל יחס מחפיר, המזרחים ששמעו מהמנהיגים אמירות איומות ונלקחו לטיפולים נגד גזזת בניגוד לרצונם; ניצולי השואה שאת הטראומה שלהם החשיבו לטירוף; וגם האתיופים והרוסים - כולם עברו טראומה קשה. אם אנחנו חיים בעבר טראומטי לא נצליח לתקן את ההווה ובטח לא את העתיד. מה יש להתבחבש בזה? זה ציני שמשתמשים בעבר כדי להרוויח הון פוליטי ולא כדי לתקן. הגברת רגב רוצה לתקן? השקיעי בתיקון ולא בהרס הקיים. דרעי רוצה לתקן? תקן ואל תעשה גטאות לילדים של ש"ס. תוודא שהם נכנסים לחברה, שהם מקבלים חינוך וכלים לגדול ולמצות את היכולות שלהם, ואל תקים מערכת תורנית שמיועדת רק לילדים מזרחיים".

למרות החזות הבהירה שלך, את בעצמך יוצאת עדות המזרח.
"אמא שלי מרוקאית ואבא שלי ארגנטינאי, ועד שש"ס עלו לשלטון לא ידעתי שיש עניין בין מזרחים לאשכנזים. אני לבנה עם עיניים כחולות, ובכל זאת בחרו בי לשחק את השרה. אני לא רואה צבע ולא מבטא. הלבבות שלנו דומים והדם שלנו באותו צבע".

חוץ ממאבקיה הפוליטיים, הציגה וינו־אלעד דעה נחרצת גם כלפי ההטרדות המיניות בתעשייה. לאחר שהוגשה נגד השחקן משה איבגי תלונה במשטרה על הטרדה מינית (שעליה מתנהל משפט בימים אלו), היא סיפרה כי הוטרדה על ידו מילולית. "בפינת קפה בסט של סרט הוא אמר 'איך הייתי מזיין אותך'. מיד עניתי לו בקול רם, שכולם ישמעו: 'אין בעיה, תתפשט ולך לחדר. אני כבר באה'. אנקדוטה מטופשת. לא נאלמתי דום, לא נבהלתי, לא עניין אותי המעמד שלו, כמו שלא מעניין אותי לאבד את הקריירה בגלל אמירות פוליטיות. כיווצתי אותו במשפט אחד וחשבתי שבזה נגמר הסיפור. אני יודעת מכמה נשים שפנו אליי אחרי ששיתפתי בסיפור, שהוא התנהל כמו במצוד. ברגע שראה חולשה הוא יצא לצוד. אצלי הוא לא ראה חולשה אז הוא לא צד. אני מתארת שמצבו לא טוב כיום. אין לי ספק בכאב שהוא גרם, ואני מצטערת שהוא לא לוקח אחריות, כי זה היה פותר הכל".

 פסיק ביקום

את קריירת המשחק התחילה וינו־אלעד (48) בלהקת הנוער הפופולרית "צעירי תל אביב". "הלהקה הצילה את חיי", היא אומרת. "היא הכניסה תוכן, יצירה וייעוד לחיים שלי. אני לא יודעת מה היה קורה לי אם לא הייתי שם. בטח הייתי מבזבזת הרבה זמן על חיפוש, רק שאני לא בטוחה שכל החיפושים שלי היו שומרים אותי בטוחה".

 שחקנים שיצאו מ"צעירי תל אביב" סיפרו על הערצה מטורפת, מעריצות ושקים של מכתבים. גם את חווית את זה?
"התחלתי בלהקה כשהייתה לה פינה בתוכנית 'זהו זה'. עם רק ערוץ טלוויזיה אחד היה לתוכנית 100% רייטינג. רוב הזמן ההערצה הביכה אותי, אף פעם לא רציתי להיות מפורסמת. לא הלכתי למקומות הנכונים, לא חיפשתי שיצלמו אותי. גם מבחינת איך שאני נראית - בוא נגיד שאני לא אורלי ויינרמן. אין לי הילה של כוכבת. אנשים ניגשו אליי וחיבקו אותי כי הם חשבו שהם מכירים אותי, ורק אז הם הבינו שהייתי אצלם בסלון בטלוויזיה".

לתהילה היא זכתה כשהשתתפה בתחילת שנות 2000 בסדרה המצליחה "הבורגנים", שממנה יצא גם החידוש לשיר "דרכנו" של דני בסן. "זה היה מפתיע. אף אחד לא העלה על דעתו שהשיר יהיה הצלחה כל כך גדולה", היא מודה. "שמחתי וקיוויתי שהשיר יעזור לי להוציא עוד שירים, כי תמיד אהבתי לשיר - אבל זה לא עזר".

לפני כשלוש שנים קיבלה וינו־אלעד הודעה ששינתה את חייה והכריחה אותה לצאת לדרך חדשה: פיטורים מתיאטרון הקאמרי. "ההפקות שהייתי בהן עמדו לרדת ולא נמצא לי תפקיד חדש", היא מספרת. "זה היה אחרי רצף של שבע שנים בקאמרי, 27 הצגות בחודש, כל חודש, כל שנה. ההודעה הגיעה בול בזמן. שבעתי, שלא לומר נמאס לי ממש. הפיטורים הכריחו אותי לחפש אפיקים חדשים, וגיליתי את טכניקת הנשימה המעגלית. זו מתנת חיים. במובן הכלכלי הם השתנו לרעה, ובמובנים אחרים הם נפלאים".

איך הפכת משחקנית למטפלת?
"נפגשתי עם חבר פייסבוק שהוא הילר. הוא דיבר איתי על הילינג ועל תקשור ועל עוד דברים שהיו סביבי אבל לא השתמשתי בהם. פחדתי ממש. המון דברים שהוא אמר התיישבו לי בראש ובגוף. הוא לקח אותי למסע מופלא. פגשתי הרבה מורים ומדריכים, חלקם מאוד הזויים שגרמו לי לציניות בוטה, חלקם יפהפיים וחד־פעמיים. אחד המפגשים היה עם מטפלת בשם טלי זוהר. היא הסבירה לי על הטכניקה של הריברסינג, שהיא נשימה ללא הפסקה ואמרה שאני יכולה לחוות ריפוי גדול, להרגיש כיווץ של השרירים, לראות דברים, להרגיש חום וקור, לצחוק ולבכות. לא הבנתי איך אני מוצאת את עצמי בכל המקומות ההזויים האלו, אבל החלטתי לנסות".

"נשכבתי והתחלתי לנשום. לא עברו 30 שניות והידיים שלי נתפסו. צחקתי ובכיתי ביחד. עברתי חזיונות ותחושות. אחרי שזה נגמר והגיע זמן הנירוונה, פקחתי עיניים והיה לי ברור שאין מצב שאני לא לומדת את הכלי הזה. שאני חייבת לעשות את זה לכל האנשים שאני אוהבת. התחלתי קורס מטפלים וזו מתנת החיים הכי יפה שנתתי לעצמי אי פעם". 

נשמע שזו נקודת מפנה בחייך.
"היו כל כך הרבה נקודות מפנה בחיי. אם אנחנו מצליחים להתעלות מעל הטרפת של היומיום אנחנו יכולים להבין שבכל יום אנחנו נתקלים בדלתות מסתובבות בחיים שלנו שיכולות להשפיע על מהלך החיים שלנו. יש לי שתי ילדות וכל יום של כל אחת מהן הוא שינוי משמעותי בחיי. פגשתי אנשים, נשבר לי הלב, שיניתי את הצורה של המשפחה שלי, אבא שלי נפטר, פגשתי את רמה (מסינגר – ק.ב), פגשתי את זהרירה (חריפאי – ק.ב), רמה שלי נפטרה, זהרירה שלי נפטרה. כל מפגש כזה, כל פרידה, הם משמעותיים. הריברסינג הזכיר לי את זה, אבל התובנה שהחיים חשובים ושהבחירות שלנו הן קריטיות, היא תובנה שחייתי איתה תמיד. אנחנו עפר ואפר, פסיק ביקום - אבל עם כל זאת אנחנו חשובים. כולנו קשורים. אני לא יכולה לעשות דבר רע, כי האדוות של זה ילכו ויגדלו ויגדלו. אני מעדיפה לעשות משהו טוב ושהאדוות שלו יגדלו".

זו נשמעת כמו גישה הרבה יותר מפויסת מהאופן שבו דיברת בעבר.
"חייתי בתחושה שהעולם הוא שדה קרב. כל הזמן הייתי בהיכון למכה שתבוא, להחזיר מכה. הכל היה מסוכן. טלי, המורה והמטפלת שלי, אמרה לי את זה, ודבר ראשון שעלה לי בראש זה 'וואלה, גילית את אמריקה. אם אני בשדה קרב אני צריכה להילחם, להיות אמזונה. אני לא הולכת לשחרר את זה, זאת אני'. אופן ההתנהלות הזה היה בשבילי משהו בסיסי. אבל עם הזמן, התובנה שבשביל לצאת לקנות לחם במכולת אני לא צריכה לקחת מגינים, מטוסים ומסיכות, חסכה לי הרבה אנרגיות. אני לא במלחמה, אני מוגנת. אני כולי אהבה. זה פשוט".