"בראשית תקופת MeToo# היה סכסוך עבודה בין שחקנית שעבדה בהצגה שביימתי לביני, והטיימינג היה גרוע כשפרצו כל מיני סיפורים, וזה הגיע לעיתונות. היו שמועות, אנשים מדברים: ‘אין עשן בלי אש’ ‘משהו בטח היה שם’. אני לא רוצה להגיד שהייתי קורבן לשיימינג אבל זה לא היה נעים”, נזכר מולי שולמן בפרשה שטלטלה את חייו בנובמבר 2017.
באותה עת פורסם כי מקורביה של השחקנית טענו ששולמן התבטא כלפיה בצורה פוגענית. “לפני כן היינו חברים שעבדו באותו תיאטרון יחד כשחקנים, אבל הסתכסכנו ונוצרה מריבה", הוא ממשיך. "זו לא הפעם הראשונה שיש פיצוץ בין שני אנשים במסגרת עבודה. דברים יצאו מפרופורציות בתוך המערכת הקטנה של המוסד שבו עבדנו, שרחש וגעש. הטיימינג הזה, תקופה רגישה, כשבדיוק התחילו הכתבות הראשונות שקשורות לעידן ה־MeToo# כמו הסיפורים על אלכס גלעדי וגבי גזית. בתקופה ההיא הייתי כבר שחקן ובמאי עם סטטוס מסוים, והרגשתי שאני צריך להבהיר את עצמי, והוצאתי מייל שבו הבהרתי מי אמר מה למי. חשבתי שזה יתסיים בזה, אבל כנראה הייתי תמים. מישהו העביר את המייל למישהו אחר וזה היה כמו אש בשדה קוצים. מהר מאוד זה נתפס על ידי מישהו מהעיתונות, שכנראה אמר ‘יש פה עוד מישהו מוכר’”.
איך זה נגמר?
“הדברים נסגרו בין כותלי התיאטרון, אנחנו עובדים יחד והמקרה הזה נמצא מאחורינו. כשהיינו צריכים לעבוד מחדש בהפקה של התיאטרון, התקשרנו, הבהרנו שהעניין נמצא מאחור ושאנחנו יכולים לנהל יחסים מקצועיים. זו ההוכחה הטובה ביותר שהנושא היה מוכל בתיאטרון, ובגלל צירוף מקרים קצת אומלל יצא החוצה וגרם נזק משני”.
רבים טוענים שזה בעייתי שהתלונות של MeToo# מטופלות ברמה של משפטי שדה ברשת.
“אני מרגיש שהקרקע בוערת ורמת הרגישות מאוד גבוהה לגבי מה מותר ומה אסור ביחסי גברים ונשים בעבודה, בטח בתחום שלנו שמערב אמוציות ויחסים ומתעסק בדברים של הוא והיא. בעבר היו משתמשים בביטוי ‘שטח אפור’. כבן אדם רציונלי אני חושב שאין שטח אפור – יש מותר ואסור. זו תקופה של שינויים וקריטריונים נשקלים מחדש לגבי איך אנשים מתייחסים אחד לשני, ובעיקר איך גברים מתייחסים לנשים. זה מגיע לקיצוניות, וזה מטלטל את הסירה, עד שזה יתייצב ויגיע עידן חדש והגיוני יותר, באופן שגברים מתייחסים לנשים, ולמקום שנשים מקבלות בחברה”.
למה אתה חושב שיצאו הרבה סיפורים כאלו מעולם המשחק והתיאטרון?
“התיאטרון מלא באינטריגות ומשחקי כוח, אבל גם במקומות עבודה סגורים אחרים בוודאי היו אנשים שניצלו את הכוח שלהם בצורה לא הוגנת. ברור שזה לא פסח על התיאטרון, אנשים מקבלים את הסמכות הלא נכונה ודברים יוצאים משליטה”.
אומץ להיחשף
שולמן נשוי לשחקנית אפרת ארנון. “זה בית משוגעים חביב, שני שחקנים עם שתי קריירות", הוא אומר. "זו כבר השנה ה־18 שלנו ביחד, עם הרבה ניסיון גם בזוגיות וגם בעבודה. למדנו איך למקצע את משק הבית, את החיים המשוגעים של עבודה בתיאטרון ברחבי הארץ בערבים. הילדים מכירים את זה. זה משהו שכל הבית נרתם אליו, אין לי דרמות של ‘אבא אל תלך’. הילדים שלנו מן הסתם גדלים וכבר באים איתנו להצגות. יש הבדל בין הקריירות שלנו, כי אני מעורב בתיאטרון רפרטוארי, שזו חוויה רגועה ושקולה, מיינסטרימית אפילו, ולעומת זאת אפרת עוסקת בפרינג’ שדוחף אותה לכל מיני מקומות יותר קיצוניים”.
לפני שלוש שנים עברה ארנון כריתת שד ושחלות מניעתית. ארנון היא אחת מעשרות אלפי נשים בישראל שנושאות מוטציה של הגן BRCA, הגורמת לסרטן שד ושחלות תורשתי. ארנון בחרה לעבור הליך כריתה מונע, למרות שהייתה בריאה לחלוטין. “כמעט שלא הייתה אישה במשפחה של אשתי אפרת שלא חלתה ולא הייתה נשאית של הגן”, הוא אומר.
“בשנים קודמות הנשאות של הגן הזה הייתה יכולה להתפרץ ולהפוך לסרטן ולא ידעו איך למנוע את זה. אנג’לינה גולי הייתה אחת הנשים שתרמו לחשיפה של הנושא בחו”ל, אנשים קראו לזה ‘הגן של אנג’לינה ג’ולי’. אפרת רצתה קודם כל להיכנס לשני ההריונות שהיא נכנסה אליהם, ואחרי זה היא ביקשה לעבור את התהליך הכירורגי. זו רפואה מונעת שמנעה אסון גדול יותר בעתיד. מיותר לציין שזה אירוע מאוד לא פשוט לאישה באשר היא מבחינה נפשית וגופנית. עברנו את האירוע הטראומטי הזה לפני שלוש שנים. זה לא פשוט לאישה להיפרד מהנשיות שלה, אבל המחיר שהיא הייתה עלולה לשלם אם היא לא הייתה עוברת אותו היה הרבה יותר גבוה”.
ובכל זאת, זו לא החלטה פשוטה.
“היו לבטים לאורך הרבה זמן, והיו לא מעט רופאים וחוות דעת שהיו מעורבים. ברגע שהתגלתה הנשאות התייעצנו עם רופאים שהם חברים של המשפחה, שדעתם הייתה חשובה לנו, הם הסבירו לנו את החשיבות של ההליך הזה וההשלכות של מה שעלול לקרות אם לא עושים אותו”.
למה בחרתם להיחשף?
“קודם כל זו הייתה החלטה שלה. לא חשבנו שאפשר יהיה להסתיר את זה, והבנו שיש לזה חשיבות גדולה. בעקבות הפרסום פנו אל אפרת המון נשים, מחברות ועד זרות, כדי לשאול ולהגיד: ‘גם אצלי התגלה הגן, ואני מפחדת’, ‘לעשות את הניתוח או להוליד ילדים קודם?’. רק זה הוכיח לנו שלחשיפה היה מקום. הרגשנו שזה משהו שראוי לעשות באופן שמשפיע על אנשים אחרים. לאפרת היה הרבה אומץ להיחשף בצורה הזו”.
קצת פחות מפחיד
נראה כי שולמן (45), שנמצא על הבמות כבר 20 שנה והופיע בתוכניות טלוויזיה מצליחות כמו “בלתי הפיך", “בשבילה גיבורים עפים" ו”הכל הולך", בניגוד לעמיתיו למקצוע, לא עושה מאמץ מיוחד כדי לשחות בביצת הבידור המקומית עם שאר הסלבס שמגיעים להשקות ואירועי חברה. “גם כשהייתי בתוכניות פריים טיים והייתי עמוק בתוך הסצינה הסלבית, לא באמת התרגשתי מזה", הוא מודה. "זה פשוט עניין של אופי, זה לא בחירה של התרחקות מודעת. כל הפן של העבודה שלי בטלוויזיה הגיע בגיל מבוגר, קראו לי ‘לייט בלומר’ והגיל עזר לי לקחת את הנושא ללא התרגשות גדולה, מתוך ההבנה שדברים הם בני חלוף".
"מה שנוצץ ומלא בפלאשים של מצלמות, ויכול להיות המקצוע והיומיום שלך, זה מקצוע שבו רגע אחד אתה שם ורגע אחד אתה פה. זה עזר לי להבין לא להתרגש מרגעי שפל ולא להתעוור מרגעי גאות. אני חושב שאם הייתי מתפרסם בגיל צעיר, ופתאום הייתה תקופת יובש של שנה־שנתיים, לא בטוח שהייתי יודע מה לעשות עם זה. העובדה שזה נבנה לאט עם הצגות, חלטורות ואלף ואחד דברים, אפשרה לי לחיות את המקצוע, כמו שאני חי אותו היום”.
בימים אלה עולה בתיאטרון באר שבע ההצגה “הדירה של רוזה” שבה מככב שולמן באחד התפקידים המרכזיים. “זאת הצגה שבמרכז שלה נמצאת אישה זקנה שהחיים משתבשים עליה והיא מתחילה לעשות את הצעדים הראשונים שלה עם דמנציה”, מספר השחקן. “זה משפיע על הבן שלה ועל הבן השני שלה, ועל אשתו. איך החיים מתנהלים סביב אדם שחי חיים רגילים לכאורה, אבל מתחיל קצת להתרוקן מבפנים, שזה דבר מאוד קשה. כשמדברים על זה בחוץ, מגלים שלכל אחד יש איזה סיפור על זה, מההורים שלנו, מההורים של בן הזוג או של חברים".
"זו תופעה שלא מרבים להתעסק בה, יש בזה הרבה דברים מפחידים. לגעת בזה זה מהלך אמיץ של המחזאיות שחר פנקס ואיה קפלן, שהיא גם הבמאית. הן כתבו את המחזה מתוך החוויות שלהן עם ההורים שלהן. את התפקיד הראשי מגלמת דינה דורון, שהגיל שלה הוא כמו הגיל של הדמות, היא בת 81, וזה דבר שהוא תופעה, זה לא מובן מאליו ששחקנית מרובת קרדיטים סוחבת על הכתפיים שלה סוג כזה של תפקיד. הייתי רוצה להגיד שאם יש מסר בהצגה אז זו חמלה, סובלנות, הכלה, הקשבה, תשומת לב, תזכורת לאופן שבו זה חלק מהחיים, ואם נוגעים בזה ומדברים על זה, אז אולי זה קצת פחות מפחיד”.
ספר על הדמות שלך?
“קוראים לי בהצגה גדי, ואני הבן של רוזה. אני מוביל איזה סיפור לגבי ההתייחסות אליה. דרך זה אנחנו בוחנים את מערכת היחסים בין הבן לאמא, איך זה משפיע על חייו ועל הסביבה שלו. מה עושה בן אדם שאמא שלו היא דמנטית, ואף אחד בחיים לא הכין אותו לרגע שזה קורה. אתה לא בטוח שהיא מזהה אותך, אתה לא יודע עד כמה היא צלולה, היא לא יושבת בבית חולים, היא חיה באופן עצמאי ומקבלת כל מיני החלטות. לאט לאט אני מקדיש את החיים שלי לטיפול בה, ואני מוותר על דברים אחרים שהיו יכולים להיות לי בחיים, אהבה, זוגיות וקריירה משגשגת”.
יש לך חיבור אישי לנושא?
“יש לי אמא מבוגרת, היא לא דמנטית, אבל מתוקף זה שהיא אמא שלי ואני הבן, ואבא שלי נפטר לפני עשר שנים, יש הרבה הקבלות ליחסים שלי איתה. לחיות עם אמא שמזדקנת זה אולי לא דבר נוראי, אבל זה מורכב, ואף אחד לא מכין אותך לזה”.
איך זה עבורך לקחת תפקיד דרמטי מורכב?
“אני מורגל בלשחק בהצגות קומיות וזו חוויה ראשונה של דרמה בסדר גודל כזה, הרבה פעמים מקטלגים שחקנים כקומיים בלבד או דרמטיים בלבד וזו הזדמנות להבין שזה לא מדויק. לשחקנים כמוני שבאים מעולם של קומדיה, יש נטייה לנסות דרמה, אבל שחקנים שבאים מהדרמה יש להם קושי לצלול לתפקיד קומי”.
בזכות מה הכי מזהים אותך?
“אומרים שזוכרים אותך בגלל הדבר האחרון שעשית. הדבר האחרון שהצטלמתי אליו זה סדרת הילדים 'כדברא’, וזה בא לידי ביטוי גם אצל ילדים וגם אצל הורים. אני ממשיך לקבל פידבקים על ‘הכל הולך’ ו’בלתי הפיך’ בגלל שזה עוד משודר ונגיש ב־VOD, ובגלל שאנשים אהבו את זה. בוא נגיד שאני לא סובל מהפידבקים ברחוב”.
באחרונה שיחקת בסדרה “בשבילה גיבורים עפים” שזכתה להצלחה אדירה.
“זה היה פרויקט מדהים, כי יצא ששבוע הצילומים שלי היה בקולומביה. אם העבודה שלי לקחה אותי לצלם בבוגוטה ובג’ונגלים שמסביב לה זה מדהים. היה כיף לעבוד על סדרה בסדר גודל כזה, ולעבוד עם עומרי גבעון ועם השחקנים הנהדרים שהיו בסדרה”.
חשבת שתזכו בפרסים?
“לא חשבנו על זה. מההיכרות שלי עם האנשים, אף אחד לא חשב אפילו בכיוון הזה. אני לא מכיר הרבה סדרות או פרויקטים אחרים זוכי פרסים שבזמן העשייה שלהם היה ברור שזה הולך לזכות בפרסים”.
הבחירות מתקרבות ויש תחושה של שאננות באוויר. אתה שותף לה?
“שאננות לא. התחושה שלי היא ייאוש קל, משהו מרגיש לי תקוע. קשה לי מאוד עם זה שאני צריך ללכת להצביע בפעם השלישית בפרק זמן קצר, ואני עושה את זה ברגשות מעורבים, טיפה בניגוד לרצוני. שלא לדבר על זה שיש דיבור על בחירות רביעיות. זה מייאש אותי, ונותן לי תחושה של אופק לא ברור, חוסר הבנה לגבי המקום שהמדינה הולכת אליו”.