בסוף השבוע שעבר, במהלכו של סיור מקדים לנציגים ממשפחת בנאי לרגל פתיחת תערוכת "הבנאים – זאת המנגינה שלנו” שבמגדל דוד בירושלים, אורי, בנו של גברי, פרץ בבכי למראה צילום הבית ברחוב האגס שבמחנה יהודה. זהו הבית שהונצח בשירו של בן הדוד אהוד בנאי “האגס 1”. “מראה הבית עם הרצפה המצוירת זרק אותו באחת לילדות ולביקורים בבית הסבא והסבתא מאיר ובכורה בנאי, וההתרגשות גאתה בו”, מספרת אילת ליבר, מנהלת מוזיאון מגדל דוד והאוצרת הראשית.
השקת התערוכה הייתה האות לפתיחתו המחודשת באחרונה, לאחר סגר הקורונה, של מוזיאון מגדל דוד שבירושלים. תערוכת הבנאים פורשת לעיני ובאוזני המבקרים דרמה משפחתית בין־דורית ובין־תרבותית המתרחשת במרחב שבין שירז שבפרס לירושלים, ומציגה את קורותיה של משפחת בנאי – מהמשפחות הנודעות והמוכשרות בישראל, שהעשירה את התרבות הישראלית במוזיקה, תיאטרון, בידור וקולנוע.
סיפורה של המשפחה מתחיל ב־1881 כשרחמים בנאי, אשתו כאנום וארבעת ילדיהם עוזבים את ביתם בעיר שירז שבפרס, ושמים פעמיהם אל ארץ ישראל במסע ממושך על גבי חמורים וגמלים ואוניית משא, עד הגיעם לירושלים, ולו כדי לגלות שבגלל מחלות וקשיים, העיר סגורה ומסוגרת. הם נאלצו ללון במערות קבורה מחוץ לחומות. בעזרתו של משה מונטיפיורי נמצא להם סידור מגורים בקרבת משכנות שאננים, אולם משם גורשו. לימים, בזכות היותם בנאים, שבנו את השכונות החדשות נחלאות ומחנה יהודה, הם מצאו שם את ביתם. בראש השושלת הבנאית בירושלים עמד מאיר אליהו, ומאחר שלא היה מוכשר במלאכת הבנייה, אביו קנה לו חנות ירקות ברחוב האגס ומעליה דירה, שבה התגורר עם אשתו בכורה, ושמונת ילדיהם: שמואל, יוסי, חיים, גברי, יצחק, יעקב, אברהם והבת היחידה עליזה.
תערוכה נולדה
לפני כשלוש שנים, במהלך סיור בתערוכה של הפינק פלויד במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, הבזיק במוחה של ליבר רעיון. “להרים תערוכה ירושלמית מוזיקלית, כשאין יותר מתאימים לקונספט מאשר משפחת בנאי”, היא מספרת. בשלבים הראשונים, היוזמה לתערוכה לא התקבלה בעין יפה בקרב בני המשפחה. “הם חששו שבכוונתנו להעמיד תערוכת סלבס, עם עטיפות תקליטים והופעות. משהבהרנו שהרעיון הוא לספר דרך הסיפור המשפחתי הייחודי והמוזיקה שיצרו את האירועים בהיסטוריה של ירושלים, הם נעתרו ופתחו את הלב”, היא אומרת.
מועד פתיחת התערוכה נקבע ליום העצמאות במעמד נשיא המדינה אולם התפרצות הקורונה שיבשה את התוכניות וחגיגיות הפתיחה התמצתה בהזמנת הבנאים לסיור משפחתי מקדים בתערוכה, שאליו הגיעו בין היתר, גברי ובנו אורי, אביתר והוריו יצחק ושמחה.
לפני כחצי שנה הוזמן “הגשש” גברי, בן הזקונים של מאיר ובכורה בנאי, על ידי צוות ההכנה של התערוכה לבקר בבית ברחוב האגס. בסרטון שהנציח את הביקור ומוצג בתערוכה הוא נראה מטפס במדרגות אל הבית שמעל חנות הירקות של האב כדי לספר את זיכרונותיו. “מהבית שגדלתי בו לא נותר כלום, הוא סתם גג”, הוא מספר. “עמדתי שם ועצמתי את עיניי ונזכרתי בבית שבו גדלנו שמונה ילדים, מיטה בתוך מיטה. נזכרתי באבא ואמא, בשירים שהיינו שרים בערב שבת ובתמונת השוק שהיינו רואים מהחלון והמרפסת. תהיתי איך בתוך שני החדרים האלה היינו מארחים בליל הסדר 60-50 אנשים מהמשפחה”.
יש פריט או צילום בתערוכה שמרגש אותך במיוחד?
"הם עשו עבודה יפהפייה ומרגשת. באחד הצילומים נראית כל המשפחה עומדת על מרפסת הבית. הייתי אז ילד קטן כבן שמונה כשהצטלמנו. התמונה נשלחה לאחי אברהם שהיה לוחם בהגנה, ועם נפילת הרובע היהודי הוא נלקח לשבי הירדני למשך כתשעה חודשים”. ימים אחדים לפני נפילת הרובע, אברהם ביקש שישלחו אליו את אחיו גברי. “כמעט עליתי על האוטובוס לרובע, כשברגע האחרון אמרו לאחי יצחק שליווה אותי שהמצב ברובע מסוכן, וחזרנו הביתה”, נזכר גברי.
בשנתיים האחרונות עמלו האוצרת טל קובו והמעצב אורי גלזר על התערוכה, כשלצד המחקר ואיסוף הפריטים לתערוכה צולמו שבעה סרטים קצרים המלווים את בני המשפחה אל הזיכרונות ואל נופי הילדות שבהם גדלו עם סימון ומואיז הקטן, סרטונים המוקרנים לצד חפצים וצילומים משפחתיים היסטוריים, ובהם תמונות מפעימות של יוסי בנאי ובני משפחה נוספים על הגג והמרפסת של הבית המיתולוגי. “גילינו שהבית המקורי, שנראה עכשיו כמו אתר בנייה, עומד היום ברחוב האגס 13 ולא באגס 1, ככתוב בשיר, וממילא שמו הוסב לרחוב אליהו בנאי”, אומרת ליבר. עוד מוצגות תמונות ההורים מאיר אליהו ובכורה, שהדמיון של אורנה אליה ניכר ביותר. התערוכה ממשיכה אל בית הכנסת “אוהבי ציון” בנחלאות שבו נערכות כל השמחות המשפחתיות, כולל הסיפורים על החמין הפרסי של סבתא אביגיל, אשתו של אברהם.
בתחקיר לתערוכה נגלה סיפורה הייחודי של הקהילה היהודית בשירז, העיר ממנה עלתה משפחת בנא (בנאי) לירושלים. “זו עיר שניחנה במוזיקאים מוכשרים", מספרת ליבר. "למדנו שעם עליית השיעים בפרס נאסר על המוסלמים לשיר ולנגן ולפיכך היהודים לקחו על עצמם את התפקיד המוכר כמקצוע ה’מוטרבי’ (נגן וזמר). מעדויות של שליחי דרבנן מצאנו חומר על חנויות לכלי מוזיקה שהיו שם ועל ההטמעה של המוזיקה הפרסית בפיוטי בית הכנסת, שהבנאים, ובראשם מאיר בנאי ז”ל, הביאו למוזיקה הישראלית”.
גם לשפה “הבנאית” מקום של כבוד והיא שלובה בתוך מעין מגזין שהוצא במיוחד לכבוד התערוכה. למשל, "הצ’ופצ’יק של הקומקום" שתרם גברי לרפרטואר שלישיית “הגשש החיוור”. או המונח “שפשף”, שכיכב ב”שירו של שפשף”, שהלחין ושר מאיר בנאי. “היינו ‘שפשפים’ של בכורה (האם). כלומר, היינו השליחים שלה לביצוע עבודות ושליחויות”, העיד גברי. ביטויים נוספים של בכורה שמופיעים בלקסיקון המשפחתי שמופיע בחוברת: “הלשון אין לה עצם” (תיזהר בלשונך) או “אם החמור לא היה שלנו, היינו צוחקים” וגם “תצחקו תצחקו. אני לוקחת 100 כמוכם למעיין ומחזירה אתכם צמאים” (אתה קטן עליי) ועוד.
אם המשפחה בכורה נחשבה לאישה החזקה של השבט. באחד הסרטונים היא נראית כשהיא מספרת ליוסי בנה, כי לא רצתה שילדיה יהיו שחקנים וזמרים והעדיפה שיהיה להם מקצוע. אבל כש"נכשלה" גם עם גברי, נהגה לומר: “זה המזל שלהם, אין מה לעשות”.
“את הפריצה הגדולה, כידוע, עשה יוסי בנאי, שהגיח מהמקומי והירושלמי אל התל־אביביות ואל לב התרבות הישראלית. ולמרות זאת, יוסי תמיד הקרין אותנטיות ושורשיות שבולטות בקטעי הארכיון המרגשים”, מסבירה ליבר.
לא אריסטוקרטים
בשרשרת הפריטים המשפחתיים והנוסטלגיים המוצגים לראשונה בתערוכה אפשר לחזות במגילת אסתר, שכתובה על קלף, ואותה העניק מאיר אליהו לבת דודתו בכורה בת ה־15 שמגיל צעיר יועדה להינשא לו. כעבור שנה, ב־1914 הם נישאו בירושלים. “המגילה מלמדת על החיבור העמוק של יהודי פרס לסיפור מרדכי ואסתר. ואכן בתערוכה מוצגים גם צילומים שנשלחו אלינו מאיראן מקבר מרדכי ואסתר שמחוץ לשירז”, מגלה ליבר; כמו גם הפרוכת של ארון הקודש מבית הכנסת “אוהבי ציון” בנחלאות שנתרמה על ידי המשפחה לעילוי נשמת אביהם מאיר בנאי ב־1954; ושלט דלת הבית ברחוב האגס, שגם מאחוריו מצוי סיפור, כפי שמתארת ליבר: “באחד הפיגועים במחנה יהודה לאחר מלחמת ששת הימים עברה במקום עובדת המתנ”ס דבורה אבידן, וכשהבחינה במשטרה המפנה את המקום הסירה מיוזמתה את השלט מדלת הבית ונתנה אותו למשמרתו של הבן הבכור שמואל. אגב, על השלט מופיע רק שמו של מאיר. למרות שבכורה הייתה אשת הברזל של המשפחה עדיין מדובר בתקופה שבה ציפו מהנשים להישאר מאחורי הסינר במטבח”.
עוד בין הפריטים: שרשרת ענברים של כאנום בנא: מתנת פרידה שהעניקה אמה של כאנום (חנה) לבתה, לפני צאתה למסע משירז לירושלים. “עיקר האוצרות של המשפחה הם רוחניים. החפצים והפריטים מעידים על פשטות, הכי רחוק מאריסטוקרטיה, אבל יש להם משמעות בהיותם חלק מהסיפור הגדול ומפס הקול של תקופה”, אומרת ליבר. את מרבית הפריטים והצילומים שמפארים את התערוכה נידבו האחים האספנים אייל בנאי (כלכלן) ושמוליק בנאי (פרופסור לקרדיולוגיה), בניו של אברהם. חומרים נוספים התקבלו מארכיון יד בן צבי וארכיון הערוץ הראשון.
“התערוכה היא סיפור של ניצחון הרוח על הקושי", אומרת ליבר. "היא מוצגת מבעד לעיניים של משפחה אחת מוכשרת ויצירתית שהשפיעה על התרבות הישראלית, והיא מוליכה את המבקר מההיסטוריה הפרטית הירושלמית שלה אל ההיסטוריה של ירושלים”.
רוב הבנאים מזמן כבר אינם ירושלמים.
“יוסי בנאי אמר זאת לפניי: ‘אפשר להוציא את הבנאים מירושלים אבל אי אפשר להוציא את ירושלים מהבנאים’”.