האם על רקע מצוקות הקורונה על ההצגה להימשך? "ההצגה חייבת להימשך וגם יש למצוא דרכים איך להימשך", קובעת השחקנית הוותיקה שפרה מילשטיין, ממשתתפי אירועי ערבי הקיץ של תיאטרון "נוצר" בבת-ים, החוזר השבוע לפעילות בחצר התיאטרון, במרחב הפתוח ולכן לא חלות שם מגבלות הקורונה.

לדבריה, הקורונה תפסה את "נוצר" ערב יציאתו בפרויקט, האמור לתת במה ליוצרות צעירות, שכתבו וביימו שלושה מחזות קצרים. "היינו ערב פרמיירה, כשהקורונה עצרה הכל וזה נעלם כלא היה", מספרת מילשטיין, המשתתפת הערב (7.7) ב"חמישה גרעינים", הצגה קצרה, או מערכון, מאת דניאל כהן-לוי ועם השחקנית תמר אלקן, שתיהן מתלמידותיה בעבר ב"תלמה ילין", שם הורתה משחק במשך 25 שנה, או כדבריה "ניסיתי לפתח פוטנציאל יותר מאשר ללמד".

במערכון מתנהל מפגש בוקר בין סבתא ונכדתה בבית קפה, שבו מספרת הסבתוש כי היא מקבלת איומים על חייה שנים רבות לאחר פעילותה כסוכנת מוסד ומבקשת מנכדתה שתסייע לה להסתתר.

תיאטרון "נוצר", תיאטרון פרינג' מובהק, הוקם ב-91' על-ידי הבמאית דלית מילשטיין (בתם של שפרה ושל ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין), 55, שלפני חמש שנים הפתיעה כש"ערקה" לדוקטורט במדעי המוח ועל-ידי המחזאי והבמאי אבישי מילשטיין (אין קשר משפחתי), שלימים עבר להיות דרמטורג תיאטרון בית ליסין. התיאטרון הזה, שלפי עדותה של שפרה עוסק במאבק ההישרדותי של האדם בשפה חדשנית של תיאטרון, שוכן במתחם בדרום בת-ים ובו שני האנגרים.

מעצם מיקומו, "נוצר" איננו תיאטרון מעונב ונטוע  בתוך הקהילה. שחקניו, כמו מילשטיין, נטלו חלק בטקסי יום העצמאות ודומיהם, מה ששחקני תיאטראות רפרטואריים אינם נדרשים לו. "היו לכך השלכות משעשעות", מעירה מילשטיין, שבין השאר העבירה סדנאות בבתי-ספר בעיר. "היה קהל שראה אותי בטקס ביום הזיכרון ולאחר מכן הופתע לראות אותי בהצגה. היו שהתפעלו ואמרו - 'וואוו, את משחקת כמו שחקנית. זה מאוד ריגש אותי. מדובר באנשים שמימיהם לא ראו תיאטרון".

האם מתלווה איזו שליחות לפעילותך ב"נוצר"?
"לא יודעת. זו מילה גדולה, 'שליחות'. אני יותר מ-50 שנה על הבמות כי זה בוער בעצמותי, בלי קשר לשליחות. חשוב לי החיבור עם קהל ואגב כך להרים אנשים מעל צרות היום-יום".

לא ילדה, מילשטיין. אם רבות מבנות גילה, 81, כבר שכחו מתי יצאו באחרונה לעבודה, היא ממשיכה להתרוצץ על הבמות. בכך החלה ב-68', כשלאחר לימודיה האקדמאיים היא השתתפה בקברט הסאטירי האנטי מלחמתי "את אני והמלחמה הבאה", שהיה טבילת האש של חנוך לוין כמחזאי.

"לא קיבלו אותי לקאמרי וחיפשתי את דרכי", משחזרת מילשטיין. "אז עדנה שביט, מורתי הדגולה באוניברסיטה, אמרה שיש לה טקסט שקיבלה מאיזה בחור ששמו חנוך לוין ולדעתה זה עשוי לעניין אותי. קראתי את מה שהוא כתב ובכיתי. התגייסתי להצגה הזאת והחזרות נערכו במועדון 'בר-ברים', לאחר שהחומר היה חריף מדי בשביל צוותא. אז, כשלאחר מלחמת ששת הימים, כשהמדינה הייתה שטופה באופוריה, אמרנו מה שאחרים לא העזו לומר. בקיבוץ נצר סירני הוותיקים זרקו עלינו כיסאות והורידו אותנו באלימות מהבמה".

מילשטיין המשיכה בתיאטרון החוץ-ממסדי, בהצגותיו של הבמאי האוונגרדי מיכאל אלמז. ממנו היא הגיעה להצגת "אלף לילה ולילה" ב"בימות", שם פגשה את הבמאי היהודי-אנגלי מייקל אלפרדס. "מבחינתי, מייקל הוא מורי הגדול מכולם והאיש שלימד אותי מה זה תיאטרון", היא מצהירה. "כשהוא קיבל לידיו את הניהול האמנותי של תיאטרון החאן, הגעתי לשם, ב-74', ישר להצגת 'משרתם של שני אדונים".

הצגה זו זכורה לי כהפקת מופת של קומדיה דל ארטה, שבה מילשטיין הייתה חברה בצוות מבריק של שחקנים, בראשותם של ספי ריבלין, מנוחתו עדן ושל ששון גבאי.

לאחר שמונה עונות בחאן, שיחקה מילשטיין ב-77' בהבימה עם יונה אליאן ועם דליה פרידלנד בהצגת "ארבע נשים", שתרגמה תרצה אתר זמן קצר לפני שנפלה אל מותה בטרם עת. "הדמות ששיחקתי שם הייתה של פמיניסטית מתאבדת וכשתרצה נפלה, רבים היו בטוחים שהתאבדה, דבר שלא הוכח עד היום. כמי שאז התיידדה איתה, אני יכולה לומר שדווקא אז היא הייתה במצב רוח יוצא מהכלל וניתן היה לשמוע ממנה תוכניות לעתיד".

ב-83' שיחקה מילשטיין בקאמרי בהצגת "אורזי מזוודות" ובבימויו של אלפרדס. "מצחיק איך באמצע הקריירה יצא לי לסגור שני מעגלים", אומרת מילשטיין. "הטקסט של חנוך לוין בהצגה זו היה בשבילי כמו שירה בפה, מעבר לדברים אחרים. מצד שני, לחזור ולשחק תחת יחדיו של מייקל אלפרדס, זאת הייתה חוויה מרגשת".

אם מעיפים מבט אל רשימת תפקידייך הארוכה, ניתן להבחין בקלות ששייקספיר...איננו.
"אוי, כאן אתה מה זה דורך לי על יבלת. אם בעקבות הכתבה שלך מישהו יציע לי גם תפקידון בשייקספיר, אהיה מוכנה אפילו ל...זחול על ארבע.

בפרינג' לא נאלצה מילשטיין לזחול על ארבע ותפקידי אופי ניתנו לי שם בהתאם לכשרונה המוכח, לאחר שהיא התבססה בו ככלות מסע בין כל התיאטראות הרפרטואריים לבד מתיאטרון באר-שבע. זה מכבר היא נחשבת כאחת מ"מלכות" הפרינג', מה שהביא לה לפני עשור פרס מפעל חיים בטקס "קיפוד הזהב". 

"מה שקנה אותי בפרינג' זו הקרבה לקהל, שם אתה יכול לגעת בו והוא - בך, כשאתה הופך לחלק ממנו", אומרת מילשטיין. "בעיניי השחקן הוא מצד אחד הפה של הקהל ומצד שני - המראה שלו. מכאן ניתן להבין שאף פעם לא נמשכתי במיוחד לקולנוע, שם יש נתק השחקן לבין הקהל ומשחקים למצלמה ולא לבני-אדם".     

ולבסוף, הקורונה.
"כאדם שמדחיק, אני מדחיקה גם את הפחדים, כשתוך כדי חזרה צריך לעשות חישובים של שמירת מרחק ולהתלבט אם להיות עם מסכה או בלי. אני משתדלת להיות נצורה, אבל כשיש חזרות, אני לא חושבת פעמיים, גם לא כשזה קשור למשפחה. קורונה, או לא קורונה, שום דבר לא ימנע ממני לנסוע לבתי, תמר, מרצה לפילוסופיה של תיאטרון חברתי, החיה בקיבוץ כרמים, בצפון הנגב ועוסקת לא מעט עם הבדואים".

ומלבד הנסיעות?
"אני מנצלת את זמן הקורונה לקריאה. ניסיתי משהו בזום ובעיניי זה נראה איום ונורא".