צחי נוי: "הייתה לי הרגשה רעה, תחושת בטן לא טובה לגבי אמא שלי"

את שנת 2020 השחקן והקומיקאי צחי נוי כנראה היה שמח למחוק. היא נפתחה עם דלקת ריאות שתקפה אותו ובגללה אושפז בבית חולים למשך שבועיים והמשיכה עם ניתוח להחלפת ברך. בחודש מאי האחרון היא הכתה בנוי במלוא עוצמתה עם פטירתה של אמו, שרה נובוברודר בת ה־91, לאחר שבועיים שבהם הוגדרה נעדרת, עד שאותרה גופתה בשכונת חליסה בחיפה.

“זו הייתה שנה לא טובה עבורי, ועד עכשיו קשה לי לדבר על מה שקרה עם אמי”, אומר נוי כעת. “עד היום מהדהדת בי השיחה האחרונה שקיימתי איתה. היא נשמעה לא טוב, ואני חושב שגם נדבקה בקורונה. לא ראיתי אותה כמה חודשים כי היא לא הסכימה שאבוא לבקר אותה בגלל הקורונה. בשיחה האחרונה היא שאלה אותי אם יש אוטובוסים ביום למחרת וסיימנו ב’לילה טוב’. כשניתקתי את הטלפון, הייתה לי הרגשה רעה, תחושת בטן לא טובה לגבי אמא שלי. בדרך כלל, כשחקן וכקומיקאי שפועל מתוך אינטואיציות, אני לא טועה”.

הלוואה מההורים

בימים אלה, נוי, שהשיל בחודשים האחרונים 20 קילו ממשקל גופו, מוצא מפלט מהקורונה בצפייה בסרטים ובסדרות (“אני רואה סדרות כמו ‘אוזרק’ או ‘שובר שורות’ וסרטים אמריקאיים של מריל סטריפ וג’ניפר לופז שאני מאוד אוהב. אני יכול לראות את אותו הסרט 20 פעמים ולא יימאס לי”). אבל את עיקר הנחמה הוא מוצא בהרצאתו החדשה “בדרכי שלי”, שבמסגרתה הוא מגיע לבתים ולחצרות ומספר את סיפור חייו, מתובל בהומור כמובן - מהילדות בחיפה, דרך הפריצה הגדולה לשוק הקולנוע הבינלאומי עם סדרת סרטי “אסקימו לימון” ועד היום. “ההרצאה בשבילי היא גם בריחה מהמציאות”, הוא מסביר. “אני עושה את זה לא רק בשביל להרוויח כסף, אלא בפעם הראשונה אני מתפשט בפני הקהל עם הלב שלי. זה סוג של אסקפיזם מהמצב”.

הרצית בעבר? 
“במילואים הייתי עושה הרצאות בקונספט אחר, בעיקר על הסיפורים מאחורי סצנות מהסרטים שבהם שיחקתי, בייחוד ‘אסקימו לימון’. אבל זו הפעם הראשונה שאני באמת עושה הרצאה אישית על החיים שלי. תכננתי את זה לפני הקורונה, אבל הקורונה עודדה אותי לצאת לדרך. זו הפעם הראשונה שאני כל כך חשוף בפני הקהל”.

איך זה מתחיל?
“אני מספר: ‘אהלן, אני צחי נוי, אבא שלי עבד בנמל ואמא שלי עבדה בכניסה לנמל. סתם, אמא שלי הייתה עקרת בית. בגיל 12 כבר שיחקתי בתיאטרון ילדים את האחות הרעה של סינדרלה. הייתם מאמינים? כבר מאז אני אוהב לשחק נשים’. אני מכניס המון הומור ומספר גם על הסצנה הידועה מ’אסקימו לימון’ של ‘סטלה המגמרת’. אף פעם לא דיברתי על הסצנה הזו בצורה כזו כנה וללא פילטרים כי לפני הרבה שנים הייתי נבוך ממנה. היום זה כבר פחות מביך, ואני אפילו צוחק מזה”.

תן הצצה למה שאתה מספר.
“כשקיבלתי את התסריט של ‘אסקימו’, ראיתי בזווית העין את הסצנה שבה כתוב שסטלה אומרת לי: ‘מוריד תחתונים’, ומיד דילגתי שישה עמודים קדימה והדחקתי את הסצנה כי קיוויתי שאולי הסצנות האלו לא יהיו, ובעז (דוידזון, הבמאי - ד”פ) ישנה את הסצנות. אבל זה לא קרה. הייתי כל כך נבוך בזמן אמת והזעתי מתוך לחץ, ובעצם לא היו צריכים להתיז עליי מים כדי לדמות זיעה כי זה היה אצלי על אמת. הייתי ילד שמן שמתבייש בעצמו ובגוף שלו, ולכן זה היה נוראי עבורי. היום אין לי בעיה עם הגוף שלי”.

מתי גילית את כישרון המשחק שלך?
“תמיד אהבתי להצחיק ולשחק, אבל בגיל 12, כשקיבלתי כאמור את התפקיד של האחות הרעה של סינדרלה בתיאטרון הילדים בחיפה, העיר שבה גדלתי, הרגשתי כמו ‘בילי אליוט’ – עף באוויר. ההומור והמשחק היו דרך עבורי, כילד, לנטרל את השומן שבי. אחרי בר המצווה התחלתי לעשות גם חיקויים והופעתי, כתיכוניסט, בפני חולים וחיילים בהתנדבות”.

לא לבכות, לעשות

בעקבות הצלחת הסרט הראשון של “אסקימו לימון”, יצאו תשעה סרטי המשך. בראיונות עבר סיפרת כי הדמות של יהוד’לה רודפת אותך. עד כמה אתה שלם עם גילום דמותו?
“אני נהנה מהדמות של יהוד’לה. זו הדמות הכי זכורה שלי, ואין טעם להילחם בזה. למרות שעשיתי כל דבר אפשרי בקריירה - מסרטים ועד מחזות זמר הכי מצליחים בישראל ובחו”ל - עדיין אני חקוק בתודעה בזכות יהוד’לה. זה התפקיד הראשון שלי שהפך להצלחה עולמית, ודרכו הגעתי לפסטיבל ברלין והכרתי את שפילברג ואת כל הבמאים והשחקנים הגדולים. הדמות הזו תמיד תישאר. אין לי בעיה עם זה”. 

אתה חושב שבעידן של היום סצנות המין של “אסקימו” היו מתקבלות?
“לא. היום סצנות כאלה לא היו עוברות. גם הסצנות בסרט לא היו מיניות אלא מצחיקות כי זה נגמר תמיד בברוך, וכלום לא היה שם אמיתי. גם הסצנה עם סטלה לא הייתה מינית באמת. בישראל לא יודעים לעשות סצנת מין באמת. בסרטים אמריקאיים, לעומת זאת, יודעים לעשות סצנות מין בלי להראות בהן שום מיניות. נורא קשה לעשות סצנות מין היום”. 

היום היו משנים את התסריט של “אסקימו”?
“סצנות מיניות בטוח לא היו. אולי היו מצלמים מה קרה בחייהן של הדמויות הראשיות אחרי 40 שנה והיו מצלמים אותנו כמבוגרים יותר, עם ילדים ונכדים”.

בימים אלה, לצד ההרצאה החדשה, נוי סיים לצלם פרסומת חדשה המבוססת על דמותו של יהוד’לה מהסרט “ספיחס”, שם זכה מפי מפקדו בטירונות, רס”ר שמש, לכינוי הידוע “קיטבג”. “זו פרסומת להמבורגר שנקרא ‘קיטבג’”, נוי מספר. “צילמנו סרטון שבו אני משוחח עם בעל המסעדה, שהוא אחיו של רס”ר שמש”. 

 עבודות כאלה מסייעות לך לשרוד את קשיי הקורונה?
“הדרך שלי להתמודד עם הקשיים היא כאמור לברוח לעולם שלי. אני לא משתתף בהפגנות כי אני חושב שזה לא באמת עוזר. הדבר היחיד שיש לנו לעשות זה לדאוג לעצמנו, עם כל הצער והכאב שבדבר. אני לא רוצה לדבר נגד או בעד הממשלה והמדינה. אני מבין שאנחנו, השחקנים, האחרונים בתור לחזור לשגרה, וזה בדיוק כמו העסקים הקטנים. מי מהאמנים שלא חסך לעצמו לתקופה קשה – ואני מעריך שמדובר באחוז גבוה מאוד - מוצא אלטרנטיבות ועובד בדברים אחרים. יש אנשים שצריכים לפרנס משפחות. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו למציאות עד שעניינים יחזרו לקדמותם. אין טעם לבכות, צריך לעשות”.

מה תאחל לעצמך ליום שאחרי הקורונה?
“אני מאחל לעצמי להיות מסוגל בכל יום לנסוע לחו”ל בלי לפחד, לקבל תפקידים טובים שמתאימים לגילי ולהיכנס יותר לתיאטרון בתפקידים מגוונים, והכי חשוב - בריאות”. 

להזמנות הרצאות: יניב רעות, 050-4999320