השחקנית חני נחמיאס שוחחה היום (חמישי) עם אלון גל וליאת רון ב-103FM והביעה דאגה לאור מצבו של עולם התרבות נוכח משבר הקורונה: "הכוראוגרפים, התאורנים, עובדי הבמה ויתר אנשי הצוות בצרה גדולה. זו העשייה שלהם במשך שנים, והיא פשוט נלקחה מהם באבחה אחת".



"יום הכיפורים של תעשיית המופעים". חני נחמיאס, שחקנית קומיקאית זמרת ומה לא? כל כך הרבה אנשים ומפיקים ואמנים והרבה אנשים מתפרנסים מהמופעים בחנוכה, חלק כנראה לא ישרדו. תספרי איך זה נראה מהעיניים שלך.
"כמו שאמרת, מהתעשייה הזאת מתפרנסים מאות ואלפי אנשים ואני מנסה רגע להפריד בין האומנים שנמצאים בקדמת הבמה ורוצה להתרכז באנשים שנמצאים סביבנו, שבזכותם אנחנו נמצאים על הבמה כי אמנים אני מאמינה שורדים בדרך כזו או אחרת, יש ירידה מאוד משמעותית בעשייה. אני בחנוכה מופיעה ערב ערב, יש הופעות זום ואלטרנטיבות על עגלות או משאיות אבל אני עובדת. אני שואלת את עצמי מה קורה למתפרות, לכוראוגרפים, לתאורנים, בוני התפאורה, עובדי הבמה והנהגים".

מתים מרעב.
"אני לא יודעת להגיד את זה עדין יותר אבל אני בטוחה שהם בצרה גדולה מאוד. במרץ 2020 אנחנו בעצם הופענו בפעם האחרונה עם המחזמר 'אנני' על במה. מה-12 במרץ הורידו את המחזמר הנוסף ששיחקתי בו במקביל 'מאמא מיה' ואני חושבת אפילו על השחקנים והרקדנים, הדור הצעיר ששיחק סביב הכוכבים של ההצגה שלמדו בבתי ספר למשחק, שקיבלו פרנסה בתיאטרון הלאומי וידעו שיש להם אופק וחזרו לגור אצל ההורים".

העניין הוא האופק באמת. אבל איך ישבו מאות אנשים באולם סגור?
"נסעתי להופיע בוורנה בבית מלון וישבנו 300 אנשים בתוך מטוס במשך שעתיים עם מסכות על הפנים הדיילים נראו כמו יצורים שנפלו מהחלל, מה ההבדל?"

זה חוקי ואח"כ לא צריך בידוד. 
"אין ספק שאנשי האמנות, אלה שתמיד נקראים לדגל להתייצב בכל מופע שיש בו התנדבות, אנחנו הראשונים שקוראים להם והראשונים שבאים. אבל כשצריך לעשות עמנו צדק, כולם נעלמים".

אלון: את בעצם אומרת שלא יעזור פיצוי כי אנשים צריכים להתעסק במקצוע שלהם; ליאת: צריך לפצות קודם כל; אלון: מפצים אנשים אני לא יודע מאיפה נחתת. זה לא הנקודה. לאן זה הולך לדעתך?
"אני לא אנסה להיות נביאה מהסיבה הפשוטה, שכבר היו לנו שני מועדי יעד והיו סגרים נוספים. הדבר היחיד שאני יכולה לקחת כרפרנס זה ברודווי, שם מדברים על מאי 2021, שזה עוד כחצי שנה. אנחנו כבר תשעה חודשים לא עושים את העשייה שלנו, אני לא רוצה לחשוב מה יקרה לאנשים שיצטרכו לשרוד גם את החצי שנה הזאת. לאן זה הולך? באמת אין אופק. זה חג האורות, חג החנוכה, יש משהו בחנוכה, עם כל הספורט של 4 הצגות ביום שקשה להחריד, הגוף לא מתרגל, יש משהו בחג הזה שהשנה אני אדליק נרות בבית, אחרי 20 שנה, עם משפחתי, עם הקרובים ביותר אני אשב ואוכל סופגנייה אני אופיע מופע אחד ולא ארוץ ממקום למקום או אשחק באותו מקום 4 פעמים -אדיר!"