בהיסטוריה הלא מאוד ארוכה של התיאטרון שלנו נרשמו כמה וכמה מקרים שבהם בני משפחה אחת הפכו את הבמה לביתם, ואפילו התחתנו עם אנשי במה.

ליא קניג, מי שנושאת כיום בתואר "הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי", היא בתם של דינה קניג ויוסף קאמיין, שהיו חברי להקת התיאטרון הווילנאית "דער ווילנער טרופע". ליא קניג נישאה לשחקן והבמאי צבי שטולפר, שניהם עלו ארצה ב־1961 והתקבלו להבימה. שטולפר נפטר ב־1998. ליא קניג, בת למעלה מ־90, מככבת בהבימה, לפחות עד לימים שבהם הקורונה סגרה את האולמות.

השחקנית דליה פרידלנד נקראה במשך שנים "הילדה של הבימה". הוריה, צבי פרידלנד וחנה הנדלר, היו בין מקימי התיאטרון. דליה הייתה נשואה למישא אשרוב, מבכירי השחקנים של הבימה. השניים נפרדו אחרי שנים של הופעות והצגות, ביחד ולחוד.


והיום, כשבכל הבתים
מנעימות חברותינו שיר ערש
והיום, כשבכל הבתים
שוב אומרים "לילה טוב" אחרון.
אנו נושקות לבנות
ויוצאות לדרך
לאותו התיאטרון!


שוב נשב בחדר האיפור
הזוכר את ימי ילדותנו
וכמו אמא נצא לבמה
לדרכים, לקרשים, לאורות
אילו יכלו רק בנותינו
לשיר עלינו
כך היו ודאי שרות:


"כן, גם אנו שמענו שככה זה
אם נסכימה ואם לא נסכימה
ככה זה
ככה זה
כשאמא בהבימה! 


וגם אנו נופיע על הבמה
אם נרצה - לא נשאל את אמא
ככה זה, כן, ככה זה,
כשסבתא ואמא
בהבימה!
("בנות הבימה" / מילים: דן אלמגור)

בהבימה נולד גם השחקן משה בקר. הוריו, ישראל בקר ופנינה פרח, נמנו עם צעירי הבימה, אלה שהצטרפו לתיאטרון אחרי מלחמת העצמאות. משה בקר נשוי לשחקנית יעל פרל.

כשהחליט משה הלוי, ממייסדי הבימה במוסקבה, לעלות ארצה, הוא התגרש מאשתו הצעירה, השחקנית חנה רובינא, שלימים הייתה מלכת התיאטרון העברי. בארץ הקים את תיאטרון האהל והתחתן עם לאה דגנית, כוכבת התיאטרון. לבתם היחידה הם קראו אוהלה, כשם התיאטרון שלהם. אוהלה הלוי הצטרפה ללהקת הצ'יזבטרון של הפלמ"ח, הלהקה הצבאית הישראלית הראשונה. היא נישאה לשייקה אופיר, כוכב הלהקה. בשנת 1961 התגרשו השניים. והיו גם מרים ברנשטיין־כהן ומיכאל גור. עם בתם השחקנית, אביבה גור וחתנם השחקן יצחק שילה.

תמונה ראשונה

התואר "השחקנית המקצועית הראשונה" שמור למרים ברנשטיין־כהן. היא אכן הייתה השחקנית הראשונה בארץ ישראל שהמשחק אצלה לא היה תחביב, כמו אצל השחקניות האחרות באותן שנים. זה היה מקצועה. כל זה אף שהיא סיימה לימודי רפואה באוניברסיטה הלאומית של חראקוב שבאוקראינה.

כשהייתה בת 12, נשלח אבא שלה, ד"ר יעקב ברנשטיין־כהן, שהיה ממנהיגי הציונות, לשמש רופא בארץ ישראל. מרים למדה כאן שנתיים בגימנסיה הרצליה, בעברית כמובן.

כשחזרה המשפחה לקישינב, ואחרי שסיימה את לימודי הרפואה, המליץ לה זאב ז'בוטינסקי, שהיה חבר של אביה, ללמוד משחק בבית הספר הדרמטי של פול אלין. ב־1921 עלתה מרים ברנשטיין־כהן ארצה. כאן הקימה את התיאטרון העברי, והייתה לגברת הראשונה של התיאטרון הארץ־ישראלי.

בשנת 1928, כשהבימה הגיעה ארצה, ערקו אליה רוב שחקני התיאטרון. זה גרם לתחרות, לחיכוכים ולשנאה - משהו כמו הפועל ומכבי. מרים ברנשטיין־כהן ובן זוגה מיכאל גור נותרו בודדים בתיאטרון שלהם. כשמיכאל גור הוזמן להקים תיאטרון עברי בקובנה שבליטא, קפצו השניים על ההזדמנות. כשהוא היה עסוק בהקמת התיאטרון, היא הופיעה בערבי קריאה בכל מזרח אירופה. בשנת 1929 הם התחתנו. 

באחת ההופעות בקובנה נכחה נערה שלאחר מכן כתבה ביומנה את התרשמותה: "היא מקסימה, נפלאה, כל כך הרבה חיים ואור יש בה. שמעתי שירי משוררים ידועים לי... ואולם עתה לבשו הם צורה אחרת לגמרי והריתמוס שלהם חי בשבילי שבעתיים". לאחר שראתה קונצרט נוסף, כתבה ביומנה לאה גולדברג בת ה־17: "שמעתי את השפה העברית חיה וכה יפה. כה מצלצלת מעל הבמה... והצלילים היו יפים שבעתיים מאלה שאני מכירה". אחרי שמרים ברנשטיין־כהן עזבה את העיר, כתבה לאה גולדברג: "עתה בלב כולנו נשארו געגועים אליה ואל... ארץ ישראל".

לו הייתי רופאה, ראש עיר או עוזרת בית, הייתי חיה את חיי לבד. כשחקנית - בכל עת שאני מגלמת דמות חדשה, יש לי הרגשה מאוד אפיקורסית שכאילו נוספים לי במקביל עוד שנים. עוד חיים.
("כטיפה בים" / מרים ברנשטיין־כהן)

ברנשטיין־כהן שיחקה ולימדה משחק בפולין, ליטא ויתר מדינות מזרח אירופה. בעצם היא הגיעה עד דרום אפריקה. כשביקשה להתקבל להבימה, נדחתה שוב ושוב. וזה לא הכל: ב־1935 כאשר שבו בני הזוג מרים ברנשטיין־כהן ומיכאל גור לארץ ישראל, תיאטרון הבימה סגר את דלתותיו בפניהם ואף הפעיל לחצים למניעת הופעותיהם בעצרות ובאירועים ביישובים בארץ. 

עברו למעלה מ־30 שנה עד שהדלתות נפתחו. ב־1968, כשהיא בת 73, שיחקה מרים ברנשטיין־כהן בהצגה "שולחנות נפרדים". זו הייתה הופעתה הראשונה והאחרונה בתיאטרון הלאומי.
 
בארץ היה מיכאל גור בין כוכביו של תיאטרון לי לה לו. ב־1949 הוא הצטרף לאשתו, ששיחקה בתיאטרון הקאמרי. גילם שם עשרות תפקידים, ושיחק בו עד יום מותו בשנת 1969 מהתקף לב. הוא היה בן 70 במותו. מרים ברנשטיין כהן נפטרה ב־1991, בגיל 95. 

תמונה שנייה 

אביבה גור, בתם של מרים ברנשטיין־כהן ומיכאל גור, נולדה בשנת 1933 בריגה שבלטביה, כשהוריה לימדו עברית בבית הספר העברי המקומי. אחרי שסיימה את הלימודים בגימנסיה הרצליה, למדה פילוסופיה באוניברסיטה העברית. ב־1951 החלה לשחק בתיאטרון הקאמרי וכעבור שנה נישאה לשחקן יצחק שילה. 

שילה היה בין הבוגרים הראשונים של הסטודיו למשחק של הבימה שהתקבלו לתיאטרון. כבר בתחילת דרכו הוא זכה בתפקידים ראשיים, מה שלא היה כל כך מקובל אז בהבימה. למרות זאת הוא עבר לתיאטרון הקאמרי, וכשזכה במלגת לימודים, יצאו הוא ואביבה אשתו ללונדון.

כעבור שנה הוא הוזמן לחזור לתיאטרון כדי להיות רומיאו ב"רומיאו ויוליה". התיאטרון נקלע באותה תקופה לקשיים כלכליים וניהוליים, והזוג יצא לניו יורק, שם זכתה אביבה בתפקיד ראשי על בימת ברודוויי. 

במשך כ־15 שנים שיחקה אביבה גור־שילה בתפקידים ראשיים בקאמרי, בהבימה ובתיאטרון חיפה. במשך כל השנים היא פרסמה שירים שכתבה. השירים כונסו בשני ספרים שהוציאה.

אתמול 
־ הייתי אור גדול 
 שהעמיק חדור 
 אל נבכי פינות 
 בין גרוטאות 
 בין רסיסי מראות 
 בהם נשברתי. 

היום 
 - שאלף נגוהות אני 
 ואין מתום 
 אני רוצה להתאחות 
 לאור גדול
("אתמול הייתי אור גדול" / אביבה גור)

שיר אחר הקדישה לאמא שלה, מרים ברנשטיין־כהן, שזכתה בפרס ישראל בשנת 1975.

כמה סודות טמונים 
מאחורי מסך פנייך הגלויות
שמרי, בבת עיני, את לחשו של סוד 
המתחייך בקרינתה של השתיקה

אביבה גור נפטרה בשנת 2003, בגיל 73. 

את הציפור החופשייה
הזאת
אסור לכנות בשם
פן יישבר סוגרה
ואנה היא באה
("והיא הפעימה" / אביבה גור)

אפילוג

"הוא היה אחד מגדולי השחקנים שנראו על במותינו בשנות ה־50 וה־60", סיפר השחקן אילי גורליצקי לעיתונאית מרב יודלביץ'. "הייתי מעריץ מושבע שלו, תמיד רציתי להיות כמוהו. אני זוכר אותו בהצגה 'הצל' שביים ליאופולד לינדברג, מגדולי הבמאים של אירופה, שחזר שנים מאוחר יותר לישראל לביים אותו ב'הטירה' של קפקא.

הוא שיחק תפקידים ראשיים גם ב'רומיאו ויוליה', 'אויב העם', 'חשיבותה של רצינות' וכמובן ב'הם יגיעו מחר' של נתן שחם. מאוחר יותר נסע להוליווד ועשה קריירה עשירה. הוא שיחק בברודוויי בהפקות 'ציד המכשפות' ו'רשומון', שאחר כך עלתה גם בחיפה בכיכובו. למדתי ממנו המון מתנועת הגוף והקול הברור שלו. 

"אני זוכר למשל את היום שהחלפתי את אריק לביא בהצגה 'כטוב בעיניכם' והייתי צריך פתאום לעמוד מול השחקן הנערץ עליי, יצחק שילה, עם העיניים המבריקות שלו והקול שמילא את כל האולם, לא יכולתי להסתכל בפניו. חזרתי הביתה ואמרתי להוריי 'היום שיחקתי מול יצחק שילה'. אבל המציאות דורסת הכל ובשנים המאוחרות לא נתנו לו תפקידים, לא זכרו לו חסד נעורים והוא נשכח. הוא היה השחקן של ילדותי".

בינואר 2007, בעת שנפל באזכרה שנערכה ביום השנה למותה של אביבה, נפצע יצחק שילה פצעים קשים וימים אחר כך נפטר מאירוע מוחי. הוא נטמן בבית העלמין בעין הוד.

מה יפה היה הים לו הודלקו בו 
מדורות לכל ארכו ורחבו 
כפרחי אש על המים 
ואנו השוחים לעברם 
קוטפים עלי כותרת 
להבה בוערת 
ומביאים אותה לילדינו שעל החוף 
המשחקים במגדלי חול רטוב 
מניפים צריחים, חומות, כניסות ויציאות, 
וכל אחד מהם יאיר 
שפעת מגדלורים אל השוחים 
בחשכה בים פרחי האש 
אל חוף דגלי האהבה של ילדינו
("מה יפה" / אביבה גור) 