השחקן, הבמאי וגם הזמר לעת מצוא, אלון אופיר, לא ציפה שזה יקרה לו. אופיר, הבלתי נלאה, הוא שחקן היודע להתמודד על הבמה עם אתגרים פיזיים קשים, עד שלפני שבע שנים הכתרתי אותו כקדוש המעונה של התיאטרון הישראלי, כשהתעללו בו לא מעט בהצגת "הגיבן מנוטרדאם", בתיאטרון באר-שבע ובמקביל בהצגת "הסוחר מוונציה", בהבימה.
"שכחת מה שעשו לי בהצגת 'המורדים', בקאמרי, שם אפילו הרגו אותי וגררו אותי על הבמה", כך אופיר, הרגיל לקפץ מתיאטרון לתיאטרון, הגיב על התואר שהענקתי לו והפטיר: "מדי פעם אלוהים דואג להביא לי מנה של עינויים".
לכן, בעקבות כל אלה לא ציפה שהטרלול של הקורונה יביא לו משהו שהוא בבחינת מעז יצא מתוק. "פתאום קיבלתי הודעה מתיאטרון חיפה, שמחדשים את 'שוק המציאות', הצגה שחודשה ביוזמתי ב-2008 ואז נרכשה על-ידם", הוא משחזר ומוסיף: "מסתבר, שכאשר הם חיפשו משהו לפתוח איתו את העונה אחרי משבר הקורונה ובעודם שוברים את הראש במה להתחיל, הצביעה אחת העובדות על כרזת ההפקה מלפני 12 שנה, שהייתה תלויה על הקיר. בקיצור, כשהתיאטראות האחרים משתהים בפתיחת העונה, תיאטרון חיפה מקדים את כולם עם 'שוקנהמציאות'. הבכורה: בראשון הבא".
אבל בלי אדוה עדני, שהעלית איתה את ההצגה בפעם הקודמת!
"נכון! אדוה היא שחקנית תיאטרון באר-שבע ונמצא לה תחליף. הם קראו לדפנה דקל, שלפני הקורונה הופיעה אצלם בהצגת 'צ'פלין' ולבמאי ההצגה הזאת, שוקי וגנר, שגם ביים את 'שוק המציאות' ב-2008. יצא נהדר. קודם כל נמשכת מסורת התימניות בהצגה, שהחלה עם יונה עטרי הגדולה, נמשכה עם אדוה וכעת, עם דפנה. לה ולי יש סיפור: הכרנו באמצע שנות ה-80. כשהיא הופיעה בלהקת הנח"ל, הופעתי במקביל בלהקת פיקוד המרכז".
נפגשתם אז?
"באירועים צבאיים. מאז נפרדו דרכינו לכ-35 שנה, שבמהלכן דפנה רק השתבחה עם הזמן. לא רק שרואים עליה כמה שהיא מקצוענית וכולם יודעים איזו זמרת היא, פתאום אני מגלה שהיא קומיקאית נהדרת, מה שלא ידעתי, לא רק זמרת עדינה שמביאה איזשהו רוך. בחזרות היא מאוד מצחיקה אותי ועושה מבטא תימני, חבל על הזמן".
לא נפסח, כמובן, על אילי גורליצקי, מי שכיכב עם יונה עטרי בהצגה המקורית של "שוק המציאות", ב-65', בעקבות הצלחתם הגדולה ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר".
"אכן, שוב יש לי הכבוד להיכנס לנעליו הגדולות של אילי, אם כי בחיים לא אצליח למלא אותן. מבחינתי, אני כאן המשרת של אלתרמן, כותב החומר. אילי מאוד אהב את הגרסה של 2008 ואמר לאדוה ולי שעשינו כבוד לחומר האלתרמני וגם להם".
במה תפסה אותך הקורונה לפני שנה?
"לאחר שביימתי בקאמרי את 'מחוברים לחיים', הצגה שעומדת לחזור, התחלתי בתיאטרון חיפה בחזרות על הצגת 'הנשים של ג'ייק', שהחלו מיד לאחר שביימתי שם את הצגת 'של מי החיים האלה?'. הקורונה הורידה אותה בחזרות הטכניות. לא להאמין איזה תענוג זה לחזור".
שמענו שקיבלת שם ליהוק חלומי.
"תאר לעצמך בהצגה אחת את רמי הויברגר עם אסי לוי, נתי קלוגר, מיכל ינאי, יובל שרף, שני קליין וגם גל מלכה ומיכל פרדקין. במסורת ניל סיימון זאת הצגה מבריקה ומצחיקה, גם מרגשת. ורמי? - אני, שכמי שהוא גם שחקן משתדל לתת את עצמי בשביל הבמאי שלי, יודע להעריך בתור במאי את רמי, שהוא האינסטרומנט הכי טוב יכולתי לחלום עליו - אינטליגנטי, מהיר ומשכנע לגמרי בתפקיד שלו. רמי ממש סטרדיבריוס".
כבר החלטת מה אתה יותר, במאי או שחקן?
"אוי, כל הזמן שואלים אותי את זה. בוא, נגיד שאני תמיד נורא כמה למה שלא עשיתי המון זמן. כלומר, אם אני מביים שתיים-שלוש הצגות ברציפות, אני מתגעגע לשחק - ולהיפך".
איזה מקום תופס אצלך הזמר שבך?
"קרוב לוודאי שלא אוציא אלבום. אני שר בכל הזדמנות, הן להנאה, הן כדי לאמן את הכלי".
לא תלך מהשירה ללטש יהלומים.
"אוי, אתה מזכיר את אבא שלי, שמואל אייזנמן. הוא למד שירה אופראית במילאנו וכבר התחיל קריירה באירופה, כשהוזעק ארצה אל אמו החולה. לאירופה הוא כבר לא חזר. כאן הוא הצטרף לאופרה הישנה של אדיס דה פיליפ, נדמה לי בתקופה שפלאסידו דומינגו התחיל שם את הקריירה. כשהאופרה דעכה, הוא עבר לליטוש יהלומים וכשגם המקצוע הזה דעך, הוא עבר להיות מאבטח. נראה שלא אלך בדרכו. אני לא בטוח שיש כעת פרנסה כפועל במלטשה".
אתה כועס על מה שקרה בשנה האחרונה לתרבות?
"אי אפשר להתכחש לכך שהקורונה אילצה לסגור את התרבות. אני כועס על שלא הייתה מחשבה עמוקה איך לפצות את התחומים שהכי נפגעו - תרבות, תיירות ומסעדנות. אני קצת מאוכזב מהאופן שבו התיאטראות הגדולים לא הבינו מה נדרש מהם ונכנסו למה שאני קורא תרדמת זום. לפחות בקיץ יכלו למצוא פיתרון הולם ולהופיע בכל מחיר, גם ל-30-20 איש. מהתיאטראות הגדולים אמנם שמעתי גיוואלד, אבל לא ראיתי רוח-לחימה. ציפו שהמצב יחזור לקדמותו. זה לא יקרה".
והשלטונות?
"הם לא הפתיעו אותי. ממש לא הפתיעו. ידעתי שבממשלה פריטטית לא יתנו לשום שר מכחול-לבן להשיג הישגים. זה כולל, כמובן, את שר התרבות, חילי טרופר. לעומתו, מירי רגב יכלה כשרת התחבורה לפתוח את נתב"ג כמה שרצתה, מה שהייתה טעות נוראית. אגב, כשהתרבות נפתחה זמנית בקיץ, איש מהשלטונות לא בא לראות איך המתווה עובד. אם הם היו באים לתיאטרון חיפה, יכלו לראות שזה אחד המקומות הבטוחים ביותר".
הפגנת?
"בבלפור ומול ביתו של בני גנץ, בראש העין וגם נאמתי שם בהפגנת מחאה של אנשי התרבות. קראנו לו להתעורר ולפעול למעננו, כשהבנו שעם ביבי זה אבוד".