המחזאית אורי אגוז מתרפקת במחזה חדש על שורשיה הפולניים

במחזה "זאקופנה שלי", המוצג כעת בהבימה, מתרפקת המחזאית אורי אגוז על שורשיה הפולניים ובו בזמן מתכתבת עם שלום עליכם, שלדבריה המחזה נכתב בהשראתו. כן, שלום עליכם. לכתביו היא נחשפה בביתם של סבה וסבתה, אריה והלה לויט, נשמתם עדן, בכרכים אדומים שהיו מונחים על המדף בחדר השינה שלהם ועליהם היה מוטבע שם הסופר באותיות מוזהבות. שמות הדמויות בהצגה הם שמות בני משפחתם שנרצחו בשואה.

אגוז צברית. לגמרי. לפולין היא הגיעה במשלחות הראשונות של הסטודנטים, שיצאו לשם. למחנות. לא ללודז', עירה של משפחתה. "משהו בתוכי לא אפשר לי להגיע לשם, לעיר שהרגשתי כל כך קרובה אליה, אבל גם נרתעתי מלבקר בה", היא מספרת ורומזת לכך שבהצגה יש מעין תשובת-נגד לאנטישמיות, המרימה ראש באירופה, אולי גם לחוקים המקוממים שאושרו באחרונה בפולין.

במרכז ההצגה מפגש טעון בראשית המאה העשרים בזאקופנה, עיירת נופש בדרום פולין, בין שלוש נשים בגילאים שונים, שאותן משחקות ליא קניג, מיקי קם ושירן הוברמן. לכאורה, מתקבלת ההצגה כמחוות הצדעה לקניג, כלת פרס ישראל המופלאה, המתקרבת ליום הולדתה ה-92. "למעשה, כתבתי את המחזה שנים לפני שהוחלט שיוצג בהבימה", מדייקת אגוז. "אחרי הליהוק שמתי לב לכך שליא נולדה בלודז'. מדהים לראות אותה מבצעת טקסטים שאותם הקלדתי במחשב שלי".

איך כבמאית ביסודך ויתרת על בימוי ההצגה לרועי הורוביץ?
"אני עסוקה בכתיבת סדרה לטלוויזיה, שאמורה לצאת בקרוב וגם בכתיבת מחזה גדול, העוסק באירוע שמתרחש בתקופת השואה, גם כן בלודז'. כך זה לא הסתדר מבחינת לוחות הזמנים. בהחלט סמכתי על רועי".

אגוז, 50 והוא כמעט בני אותו שנתון והם מאותה עיר, חיפה. הסיפור האישי שלה בלתי שגרתי בעליל וניאלץ להסתפק כאן בתמציתו. כילדה סקרנית בשכונת כבירים, בתם של הורים מהנדסים, לא חלמה על עיסוק בתיאטרון, גם לא על ישיבה על... כס המשפט. "בעיקר התבטאתי בכתיבה", היא מציינת.

לאחר שסיימה בהצטיינות לימודי משפטים, אגוז מילאה תפקידים בכירים במערכת המשפט בצה"ל, כולל כראש הסנגוריה הציבורית של זרוע היבשה ופיקוד הדרום וכשופטת בדרגת סגן אלוף בבית המשפט לעבירות טרור ביו"ש, לרבות במשפטם של מבצעי הלינץ' ברמאללה. 

"הרגשתי חוסר סיפוק ודרכי ביטוי אחרות", מעירה אגוז, שסקרנותה הוליכה אותה במקום להמשיך לדוקטורט במשפטים ללימודי בימוי ותסריטאות באוניברסיטת תל-אביב, שגם אותם סיימה בהצטיינות, בדרך לקריירה שנייה ושונה. לדבריה, לא התנתקה כליל מגלגולה הקודם ולצד עיסוקיה הנוכחיים היא פועלת גם כמגשרת.

חציית הקווים שלה לתחום התרבות לוותה בעשייה רבה, בשילוב של ניהול אמנותי, כתיבה ובימוי, עם מעוף ועם לא מעט יוזמה. מי שמצפה ממנה לתיאטרון רגיל במסלול של שייקספיר-מולייר-צ'כוב, עלול להתאכזב, אם כי היא נגעה כבמאית בניל סיימון ובגוגול. "כמי שכל הזמן מחפשת ללמוד ולהרחיב את היריעה, אני לא יכולה להישאר במקום אחד", מעידה על עצמה אגוז, שבין השאר למדה גם מוזיקה (פסנתר), מחול ותיאטרון פיזי, מה שניכר בעשייתה המאוד מגוונת.

"אולי יש חיסרון בכך שאני מתפזרת בכיוונים שונים, אבל כנראה אני לא יכולה אחרת", היא מעירה.