"פותחים במה", פסטיבל בית ליסין למחזאות מקורית ה-21, ייפתח ב-23 החודש עם שישה מחזות חדשים, כולל מחזהו האחרון של הבמאי המנוח רוני פינקוביץ', שהפסטיבל יוקדש לזכרו. בראיון מיוחד עם דרמטורג בית ליסין, אבישי מילשטיין, אומר מייסד הפסטיבל ומנהלו האמנותי מאז הקמתו בשנת 2000 כמענה למחסור במחזאים: "תרבות ישראלית חיה ושוצפת דורשת מחזאות ישראלית מקורית, מה שלא היה בשנות הגולה", הוא מצהיר. "החזון שלנו הוא ליצור את הקלאסיקה של הדורות הבאים".
מתוך כ-300 מחזות, שהועלו ב-20 שנות הפסטיבל (שנקרא בראשיתו "פותחים מסך"), 30 מחזות שהחלו את דרכם בקריאה מבוימת הפכו להצגות שרצו על במת בית ליסין. מהם עברו בהמשך לתיאטראות אחרים, כמו הצגות הלהיט "מקווה" ו"החולה ההודי". הצגת "לא משלנו", מאת רן דברת, הקוצרת שבחים על במת תיאטרון באר-שבע בכיכוב גבי עמרני ומוטי גלעדי, חיממה מנועים ב"פותחים במה".
דברת, שהוא גם בין מחזאי הפסטיבל השנה, הינו מבוגרי בית הספר למחזאות שהוקם בבית ליסין וכמוהו איתי סונטג ונעם פלג. מילשטיין, ה"אבא" של "פותחים במה", מנהל גם את בית הספר. מחזאי הפסטיבל אינם מחויבים, כמובן, ללמוד בו. כך השחקנית שמרית לוי-ששון, שמחזה הביכורים שלה יועלה הפעם.
את הפסטיבל יפתח "מה הסיפור שלכם?", מופע אינטראקטיבי, ששלושת מחזאיו - דניאל לפין, רועי מליח-רשף ונועה שכטר - כתבו את מחזותיהם הקצרצרים על-פי סיפורים שנשלחו מהקהל.
כאמור, "פותחים במה" של השנה יוקדש לזכר הבמאי רוני פינקוביץ', שהלך לעולמו בשלהי 2020. לדברי מילשטיין, פינקוביץ' היה שותף לחזון "פותחים במה" מראשיתו. הוא, שביים כמה מהצגותיו, כתב וביים לפסטיבל 2006 את ההצגה הנפלאה "תה" להופעתה הווירטואוזית של זהרירה חריפאי המנוחה.
פינקוביץ' הוריש לבית ליסין את מחזהו האחרון "המטפלים", שאותו כתב על רקע מחלתו ובו היפוך מצבים כאשר ישראלים נהיים מטפלים סיעודיים בפיליפינים. הגם שהפסטיבל מבוסס על שחקני בית ליסין, התגייסו שני שחקני-חוץ, מחבריו הקרובים של פינקוביץ', להעלאתו - ארז שפריר מהחאן כבמאי, לאחר שהיה שותף בכתיבה ודרור קרן מהקאמרי ככוכב ההצגה. "זו קומדיה מרירה על המאצ'ואיזם הישראלי", מסכם מילשטיין.
הוא מצביע על השמת דגש הפעם על שיתוף במאיות בארבע משש הצגות הפסטיבל, לעומת המחזאים, שביניהם מייצגת רק שמרית לוי-ששון, הנזכרת לעיל, את המין הנשי. "זאת הצהרת כוונות שלנו על רקע מיעוט הבמאיות בארץ", אומר מילשטיין.
אולם, הצצה לארכיון הפרטי שלי מגלה שמילשטיין איננו מקורי בדבריו אלה. מסתבר שלקראת הפסטיבל ב-2007 אמרה ציפי פינס ("פותחים במה' הוא האירוע החשוב ביותר במחזאות המקורית"), המנכ"לית הכל-יכולה של בית ליסין: "הפעם יש לנו חגיגה נשית עם רוב מוחלט של מחזאיות ובמאיות".
אם מי מכם שמצפה לפגוש בפסטיבל את הקורונה, שנכנסה בעוצמה לחיינו, עלול להתאכזב. "לוקח זמן לעבד את הדברים", מעיר מילשטיין. גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני אין הד בפסטיבל. מה כן? "בכמעט כל מחזות הפסטיבל יש איזשהו אלמנט קומי. זה טוב. כולנו יודעים שלכתוב קומדיה יותר קשה מאשר לכתוב דרמה. בעיניי זה מקסים שמחזאים מתחילים עם הסוגה הזאת. מבחינת הנושאים בולט העיסוק במשפחתיות (גם בהצגות בית ליסין, בדרך כלל - י. ב-א)".
מילשטיין מספר שההכנות לפסטיבל משתלבות עם חדוות העשייה בתיאטרון מאז שובו לפעילות. "בחמשת החודשים האחרונים בית ליסין פורח כפי שלא פרח הרבה שנים, לרבות מספר פרמיירות בזו אחר זו, כשאנחנו חוגגים את שני האולמות החדשים שנפתחו", הוא נפעם. "אנחנו בשיא של כל הזמנים מבחינת הפריון. הרעיונות, שהיו מאופסנים מחמת המגפה, התפרצו בת אחת החוצה. אני יכול לגלות לך שמהמחזות שנשארו במגרה ניתן למלא עוד פסטיבל".
מילשטיין, 57, איש המקצוע הפורה מאוד שנמצא לצידה של פינס בניהול בית ליסין, חובש כובע מרובע של מחזאי-במאי-מתרגם-דרמטורג. "אני מאושר על שיש לי הכובעים האלה, המאפשרים לי להתבטא באופן מלא", הוא מצהיר. "זאת, לאחר חודשים שבהם כססתי ציפורניים וכמו אחרים לא ידעתי מה עומד להיות. היו ימים, שבהם קמתי בבוקר והספדתי את המקצוע שלי ואף את העתיד שלי".
לדבריו, כמי שיש לו קריירה בגרמניה מאז לימודי הבימוי שם לאחר הצבא חווה, זמנית הוא מקווה, את השתתקות מערכות התיאטרון גם מעבר לים. "אני לא מאמין", הוא משתומם, "אבל מינואר 2020 לא הייתי שם".
"קורונה ותיאטרון לא הולכים ביחד", מילשטיין מעלה מוסכמה ידועה. "זאת, באשר התיאטרון, אמנות הנעשית בתוך קהילה, נועד מעצם מהותו להתכנסות ומחזות שלא פוגשים קהל הם מחזות מתים. אני תולה תקוות במשרד התרבות, שהתייחסותו לתחום השתנתה לגמרי. יש כעת שר תרבות אוהב תיאטרון, שאפשר לדבר איתו וניכר בו שהוא נלחם על המשך הפעילות התרבותית בישראל".
מה החלום שלך?
"החלומות שלי כרגע אינם לטווח ארוך. אני מצפה שהקורונה תירגע ונחזור לפעילות הרגילה, כולל חידוש יחסי הגומלין עם התיאטרון בחו"ל. אולי זה נשמע כעת כחלום באספמיה, אבל עכשיו אני מחכה לכך שנשוב להיות קהילת תיאטרון בינלאומית אחת גדולה".