53 שנים חלפו מאז שבתיה ברק־ורבין עלתה על הבמה לראשונה עם הפקת המופת “איש חסיד היה” בתיאטרון בימות, לצדם של דבורה דותן, לוליק, דני ליטני, שלמה ניצן וחנה רוט המנוחה. “אולי הגישה המודרנית וההופעה שלנו בג’ינס ובנעלי ספורט קסמו לקהל, שמילא את האולמות”, היא אומרת כעת. “לו היו אומרים לי, הצעירונת בת ה־21 שהייתי אז, שיום אחד אשתתף בתערוכת ציורים, לא הייתי מאמינה, כשם שלא העליתי בדעתי שמתישהו אהיה יועצת זוגיות ופסיכותרפיסטית”.

ואכן לאחרונה, ברק־ורבין, 74, הוסיפה עיסוק חדש לשלל תאריה ועיסוקיה - ציירת. “לאחר המון שנים, שבהן התבטאתי במילים, בין אם כשחקנית, בין אם כעיתונאית, בין אם כיועצת ובין אם כמרצה, פתאום עלה בי צורך לביטוי אמנותי בלי מילים ואת זה מצאתי בציורים”, היא אומרת. “אולי עניין של גיל, אולי משהו שהתפרץ מהתת־מודע”.

היום (רביעי) תיפתח בבית יד לבנים ברמת גן תערוכה בהשתתפות ציוריה עזי המבע, הצבעוניים והמופשטים של ברק־ורבין, שאצרה יאירה יסמין. “אני אפילו לא מצפה שמישהו ינסה לפענח את מה שציירתי”, היא אומרת. “ואם כן, הייתי רוצה שמי שיצפה בציורים, יחווה חוויה שתהיה לגמרי שלו”.

עבודתה של ברק-ורבין (צילום: פרטי)
עבודתה של ברק-ורבין (צילום: פרטי)


קוד הקשר


ברק לבית פישביין עלתה בגיל שנה וחצי ארצה עם הוריה מהמחנות בגרמניה, שם נולדה. “בעממי הייתי קריינית בית הספר והקראתי לפני כולם עם קול של מבוגרת שהיה לי אז את ‘מגש הכסף’ של אלתרמן, ובחוג הדרמטי בתיכון שיחקתי את חנה סנש”, סיפרה לי בראיון עבר. בצבא שירתה במחזור של להקת פיקוד המרכז, שהלהיט שלו היה “טנגו תורנות”. “במערכון בלהקה הייתי ‘אמי הגנרלית’ המקורית”, היא מציינת.

לאחר שהשתחררה, החלה בלימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב והופיעה בתיאטרון בימות בהצגה “גבעת ספון ריבר”. “שם הפכתי בשנייה לברק”, היא מעידה. “בהרשמה לאודישן, חשבתי שבתור פישביין לא אגיע רחוק, ועל המקום שיניתי. למה ברק? הב”ב של בריג’יט בארדו היה אז חזק בתודעה”.

לאחר מכן שיחקה ב”איש חסיד היה”, שם פגשה את הבמאי יוסי יזרעאלי, אז בן 30. “יוסי הביא איתו משהו אחר לגמרי וממש הערצנו אותו”, נזכרת ברק. “הערבוביה, שהייתה שם בהצגת הדברים, נראית לי מהמקום שלי כיום כמו ציור מופשט. נהניתי מאוד שם, אבל אם זה היה תלוי בי, הייתי מסתפקת ב־100 הצגות. אבל הופענו 600 פעם, כשלעתים היו לנו אפילו 32 הצגות בחודש. זה היה סיוט, עד שבשלוש מההצגות בכיתי מהתחלה עד הסוף ודמעות שליש זלגו מעיניי. הופענו ברחבי המדינה, גם במקומות הנידחים ביותר, והבדיחה שהתהלכה אז הייתה שהמפיק שלנו, יענק’לה אגמון, חיפש להקים יישובים כדי שיהיו לנו עוד הופעות”.

ורבין ב''איש חסיד היה'', בין דני ליטני לבין לוליק (צילום: צילום מסך)
ורבין ב''איש חסיד היה'', בין דני ליטני לבין לוליק (צילום: צילום מסך)


כשתם המסע של “איש חסיד היה”, חשקה בתיאטרון רפרטוארי והלכה בעקבות הבמאי יזרעאלי אל ההצגות “פר גינט” בהבימה ו”מדיאה”, שם נאלצה להסתפק בתפקידונים, כעדותה, עד שהגאולה הגיעה לה בתפקיד מרכזי בהצגה “השפעת קרני גמא על ציפורני החתול” כבתה של השחקנית שהעריצה, חנה מרון. “עם הניסיון הרב שלה היא השפיעה עלינו, השחקנים שלצדה”, ברק מספרת. “אותי היא הפתיעה לא פעם בתשומת הלב שהיא הקדישה לי. וזה לאחר שב’מדיאה’, לצד היותי במקהלה, שיחקתי אחד משני הילדים שמדיאה, כלומר היא, רצחה”.

לצד התיאטרון, הופעותיה של ברק על המרקע היו אגביות. יש הזוכרים אותה דווקא מ”אלכס חולה אהבה”, סרט הלהיט של בעז דוידזון. “זה לא הודות לתפקיד שהיה לי שם כמו בזכות ההקרנות האינסופיות של הסרט בטלוויזיה”, היא אומרת. לדבריה, מה שריגש אותה בצילומי הסרט היה המפגש החוזר שם עם חנה רוט. “חנה, שלצערנו הלכה מאיתנו לפני זמן לא רב, הייתה ב’איש חסיד היה’ חברתי הקרובה והאהובה”, היא אומרת. “למדתי ממנה הכל, גם בחיים האישיים. לריחוק הפוליטי בינינו בהיותה קומוניסטית לא היה השפעה על כך”.

עבודתה של ברק-ורבין (צילום: צילום פרטי)
עבודתה של ברק-ורבין (צילום: צילום פרטי)


במלחמת יום הכיפורים מצאה עצמה בתוך דרמה אישית ענקית, כהגדרתה, כאשר בעלה, ד”ר נחום ורבין, רופא מעוז המזח, על גדות תעלת סואץ, נפל בשבי מצרים בשירות המילואים שלו. “שיחקתי אז בתפקיד חמוד בהצגה ‘כטוב בעיניכם’ וגם הייתי בהריון כשפרצה המלחמה”, היא משחזרת. “לא ידעתי איפה הוא ואז התחילו החיפושים אחריו. חבריי, שחקנים ולא רק, שיצאו לסיני, קיבלו ממני פקודה לחפש אותו ולא מצאו. רק כעבור זמן נודע שהוא נלקח בשבי עם חיילי המעוז, לאחר שלא היה להם סיכוי אחר להינצל. שבוע לאחר שהם חזרו, בתום חודשיים של שבי, ילדתי את בתנו, רנה (סופרת ואשת ספרות, וגם שחקנית לשעבר – יב”א), שבשמה הנצחנו את קוד הקשר במזח”.

לאחר שהיה לך תואר בתיאטרון, מה החזיר אותך לספסל הלימודים?
“הרצון ללמוד פסיכולוגיה החזיר אותי לשם. עקרונית, עדיין הייתי שחקנית כשלמדתי במכון אדלר הנחיית זוגות. נושא הזוגיות מרתק אותי עד היום. מהמכון התקדמתי ללימודים אחרים בתחום עד שב־91’, לפני שהתחילה הטלוויזיה המסחרית, התוכנית ‘קשר משפחתי’ הביאה אותי לקהל יותר מכל ההצגות יחד. הוזמנתי כשחקנית למשחק תפקידים, ודי מהר מצאתי את עצמי בתור המנחה. בשבילי הכל בתחום הזה בכלל לא רחוק מהתיאטרון”.

איך הציורים מתקשרים לכל מה שדיברנו עליו עד עכשיו?
“אין קשר. כפי שאמרנו בהתחלה, בניגוד לכל מה שאני עושה ועשיתי, אין כאן שום שימוש במילים”. ד