במשך לא מעט שנים פנטז השחקן הוותיק דודו פישר לגלם בארץ של דמותו של טוביה החולב במחזמר הידוע “כנר על הגג”, שאותו ראה לראשונה בברודוויי. “בעבר הצעתי לתיאטרון הקאמרי להעלות את ‘כנר על הגג’ ביידיש, שפת המקור של המחזה, אבל לא קרה עם זה כלום”, הוא מספר. “ואז גיליתי שנתן דטנר, שהוא שחקן מצוין, קיבל את התפקיד. נתן עושה את טוביה החולב בצורה מצוינת ושמחתי בשבילו. זה משהו שעדיין הייתי רוצה להגשים”.
אז אומנם ב”כנר על הגג” בארץ הוא טרם זכה לשחק, אך החל מהיום הוא יגלם את דמותו של טוביה החולב, הדמות הראשית במחזמר המבוסס על סיפוריו של שלום עליכם, בהפקה החדשה של תיאטרון היידישפיל, “תפילה”, לצד השחקנית ענת עצמון ושאר שחקני היידישפיל. ההפקה היא עיבוד מחודש לסיפור היידי הידוע “טוביה החולב” משנת 1894, המגולל את סיפור חייו של יהודי עני וקשה יום בעיירה יהודית טיפוסית בתחום המושב של האימפריה הרוסית.
“קיבלתי את התפקיד הזה ברגשות מעורבים”, מודה פישר, המשוחח עמי מבולגריה, שם הוא נמצא בצילומי הפקה בינלאומית. “זה מחזה ארוך ומייגע, והיססתי לגבי זה, אך הבמאי מישה טפליצקי ניקה את המחזה בצורה מאוד יפה. אני כל כך אוהב את המחזה הזה. זה סיפור ענק. יש לו תרגומים לרוסית ולעברית, ועכשיו אני לוחץ עליהם לתרגם גם לאנגלית כי יש הרבה אנגלו־סקסים בארץ שאינם מבינים יידיש. זה כל כך מצחיק וכל כך מרגש, וזה מחזה אלמותי. אני כל כך מאוהב במחזה הזה שאני מאמין שנעשה אותו גם בחו”ל. זה כאילו אנחנו חיים היום באותה תקופה של שלום עליכם”.
באיזה הקשר?
“בהקשר של האנטישמיות שמתגברת בעולם, בהקשר של האנשים שעובדים בזיעת אפם, בהקשר של העניים והעשירים, נישואי תערובת. יש בזה הכל”.
איך זה היה להיכנס לדמות של טוביה החולב?
“כאדם מאמין ובן למשפחה שומרת מסורת, לא היה לי מורכב כל כך להיכנס לדמות. לפני שהקורונה הגיעה, ראיתי את ההצגה בברודוויי, ואת טוביה גילם שחקן לא יהודי. אז כשאתה שחקן טוב אתה יכול לעשות הכל”.
מכה לפרצוף
זה 50 שנה שפישר, שיחגוג 70 בחודש הבא, מופיע ומחזן ברחבי העולם. הוא נחשב לאחד הקולות המזוהים ביותר עם שירת היידיש ולאחד מחלוצי שירי ז’אנר האמונה שכיום נחשב לפופולרי. למרות ההצלחות הבינלאומיות שקצר בעולם כחזן בקהילות היהודיות וכשחקן בברודוויי, המרוץ שלו לתהילה היה רווי מהמורות, עוד מילדותו בפתח תקווה. “נולדתי בבית מעורב: אמי הייתה דתייה, בתו של רב שממנו ספגתי את זמירות השבת וטעמי התפילות, ואבי היה חילוני, איש פלמ”ח”, הוא מספר. “לאט־לאט ההשפעה של אמי עליו התגברה, והבית נטה יותר לכיוון המסורתי־דתי”.
בהיותו בן 10 הוריו עברו לקריית טבעון, שם ניהלו פנסיון משפחתי. “כיוון שלא היה שם בית ספר דתי, אלא רק בית ספר חילוני, נאלצתי להתאקלם בנורמות החילוניות וזה היה מאוד קשה”, הוא מספר. “מי שהציל אותי היה המחנך שלי, שמואל בן ארצי, אביה של שרה נתניהו. הוא היה בן אדם פשוט מדהים והציל אותי מדיכאונות כי הילדים צחקו עליי שאני מסתובב עם כובע ברט במקום כיפה. הייתי די אנדרדוג מעצם היותי דתי. בהפסקות הוא היה רואה אותי מצוברח ונהג לומר לי: ‘אתה תדבק בעקרונות שלך ותראה שהכל יהיה בסדר’. ובאמת, אחרי זמן לא רב הפכתי להיות מלך הכיתה כי הייתי שר ורוקד. זו הייתה גם התקופה שבה גיליתי את אלביס והביטלס ושרתי את כל השירים הפופולריים ממצעדי הפזמונים הבינלאומיים”.
בהיותו בן 15, בעידוד סבו, ערך את הופעת הבכורה הרשמית שלו בבית הכנסת. “הוא החליט שאני צריך לשיר בבית הכנסת הגדול בפתח תקווה, שכבר אז נחשב למוסד חשוב, ורצה שאשמש כחזן בליל שישי”, הוא מספר. “לא הייתה לי חליפה. כיוון שהוא שימש גם כשמש בית הכנסת, הייתה לו גישה למחסן שבו היו דברים שאנשים שכחו, והוא שלף לי משם ז’קט. זה היה רגע מרגש ומכונן עבורי”.
בגיל 17 כבר עשה את טבילת האש הבינלאומית שלו כששימש חזן בבית כנסת בלונדון, ועם שובו לארץ פנה לאודישנים למקהלת הרבנות הצבאית. בפני הבוחן ומנהלה המוזיקלי של המקהלה, מנשה לב־רן, הוא ביצע את “הבן יקיר לי אפרים” והתקבל. “התקופה במקהלה הייתה חוויה לא נורמלית”, הוא מספר. “נסענו בכל רחבי הארץ למוצבים השונים כדי להופיע בפני חיילים. השתתפנו גם בתחרויות של להקות צבאיות והגענו תמיד למקומות הראשונים”.
עם שחרורו מהמקהלה בפברואר 1973 התחיל להופיע בחתונות. “החלום שלי לא היה לעסוק במוזיקה”, הוא מגלה. “חלמתי להיות רופא שיניים, אז נרשמתי לאוניברסיטה בירושלים וכדי לממן את הלימודים הופעתי”.
התפנית הגיעה מכיוון בלתי צפוי: “באחד מימי הקיץ הופעתי בחתונה של חבר ושרתי את ‘שהחיינו’”, הוא מספר. “אז ניגש אליי איזה בחור בשם מוריס הירש ושאל אותי באנגלית: ‘איפה אתה חזן?’. אמרתי לו שאני לא חזן, שאני לומד רפואת שיניים. הוא כעס: ‘אתה משוגע? עם הקול שלך אתה הולך להריח פיות מסריחים של אנשים כל חייך?’. ואז הוא סיפר לי שהוא נשיא בית כנסת בקנדה והזמין אותי לשמש כחזן שם בימים הנוראים”.
במלחמת יום הכיפורים הוא שב ארצה כדי להופיע בחזיתות בפני החיילים. “אחרי המלחמה החלום להיות רופא שיניים התפוגג והחלטתי להיות חזן כי ראיתי שאני טוב בזה”, הוא מספר. בשנת 1974, אחרי שחזר מהמלחמה, נרשם לאקדמיה למוזיקה בתל אביב. בשנת 1975 קיבל הצעה למשרת חזן בדרום אפריקה. “חייתי שם ארבע שנים”, הוא מתאר. “החוויה לא הייתה פשוטה. זו הייתה מכה לפרצוף לראות את האפרטהייד. לראות שיש מקום לשחורים ויש מקום ללבנים. לא רציתי להישאר שם, אבל היה לי חוזה. התנאים עצמם היו נוחים כי גרתי בבית עם בריכת שחייה ועזרה בבית. עם זאת, זה לא השתווה לסבל של לראות את הגזענות, ובשנת 1979 חזרתי עם אשתי לישראל. מיד התקבלתי לתפקיד חזן בבית הכנסת הגדול ברמת גן, וכן קיבלתי משרה להופיע כחזן בברזיל בחגים”.
בשנת 1980 ביצע את הופעת הבכורה הממלכתית הראשונה שלו בישראל כשהשתתף בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר “אודך כי עניתני” וקטף את המקום הראשון. באותה שנה הוציא את אלבומו הראשון, “מאמיניו”, עליו עבד עם חבר נעוריו, מונה רוזנבלום. “התקליט שילב שירה עברית, לועזית ויידיש והתקבל יפה מאוד, בעיקר אצל דוברי היידיש”, הוא אומר.
אבל התקליט שפרץ לו את הדלת הבינלאומית היה “גאלדענע לידער” שכלל להיטי זהב ביידיש. “זה אלבום היידיש הראשון שעשיתי, והוא נמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם”, הוא מספר. “לא היה בית יהודי שלא היה בו את התקליט הזה. אחרי זה גם הקלטתי אותו בעברית עם תרגומים של אבי קורן”.
הצלחת התקליט הובילה אותו שוב להופעות בחו”ל, אך ההצלחה הגדולה שלו הגיעה בשנת 1987, עת גילם את התפקיד הראשי של ז’אן ולז’אן בהצגת התיאטרון “עלובי החיים” לצד ריקי גל, ליאור ייני, שלומית אהרון ואבי טולדנו. “עשינו המון זמן חזרות, וכל התקופה הזו הייתה מטורפת”, הוא מתאר. “כשהגעתי לתיאטרון, כולם הסתכלו עליי כמו על עוף מוזר כי לא ידעו מה זה שחקן עם כיפה שמשחק בתיאטרון, ועוד באתי עם מזוזות ותליתי אותן בחדרי ההלבשה של הקאמרי. קמרון מקינטוש, מפיק־העל הבינלאומי של ‘עלובי החיים’, הגיע לארץ לפרמיירה ומיד אחריה החליט לקחת אותי לברודוויי לגלם את התפקיד של ז’אן ולז’אן”.
במשך שלוש שנים רצה ההצגה “עלובי החיים” בגלגולה הראשון (פישר גילם שוב את תפקיד ז’אן ולז’אן בהפקה מחודשת של התיאטרון בשנת 1999), ובשנת 1992 הגיע לאודישן בברודוויי. “החלטתי שאני לא מופיע בשישי־שבת בגלל הדת, ואף ארגון או איגוד לא הסכים לכך, אבל מקינטוש נלחם בשיניים והצליח לסדר את זה”.
על רקע שמירת השבת הוא פספס תפקיד נוצץ בהפקה הבינלאומית של “פנטום האופרה”. “עברתי אודישן, אבל אנדרו לויד וובר לא רצה לשמוע על כך שאני צריך לשמור שבת, אז העביר את התפקיד למישהו אחר”, הוא אומר.
לא מרגיש החמצה?
“פספסתי המון דברים בגלל זה, אבל אני לא מתחרט לרגע. לפעמים אני חושב מה היה קורה אם דוד שלי לא היה מכריח אותי ללכת לישיבה בנעוריי. בטח הייתי מתקבל ללהקת הנח”ל ונעשה זמר פופ חילוני כמו אריק איינשטיין”.
בהמשך הוא כיכב באוף־ברודוויי בשתי הצגות: Never On Friday ו־Something Old, Something New, ובמקביל המשיך להופיע בהצגה “עלובי החיים” בארצות הברית ובלונדון.
לא הסתחררת מההצלחה הבינלאומית?
“אני לא מסתחרר מהצלחות ולא נכנס לדיכאונות מנפילות. גם כשפספסתי הצגות יוקרתיות בגלל עקרון שמירת השבת. יש שני דברים שאני לוקח איתי לעולם הבא: המלחמה שלי על השבת וקלטות הילדים שהתחלתי לעשות לפני 25 שנה - ‘הגן של דודו’. אלו 19 קלטות לילדים על החגים ועל כל המנהגים והנחלת המורשת לדורות הבאים”.
חשת שההתמקדות שלך בקריירה בינלאומית פגמה לך בקריירה בישראל?
“אני חושב שכן, כי לא הקלטתי יותר מדי שירים ישראליים כאן. בעיקר התמקדתי באמריקה. אני לא מתחרט על זה. מלכת אנגליה לחצה לי את היד ואמרה: ‘תודה שבאת להופיע כאן’, כשהופעתי בפניה בשנת 1995 בערב צדקה. בנוסף, נבחרתי לחלוק במה עם שמות כמו טום ג’ונס וטינה טרנר”.
סתם מספר
ב־2015, לאחר 40 שנות נישואים לאשתו טובה, השניים התגרשו, ופישר נישא מחדש לרויטל, הצעירה ממנו ב־29 שנים והפכה למנהלתו האישית. בחודשים האחרונים השניים נפרדו. בינתיים, פישר בוחר שלא לשוחח על חייו הפרטיים, אך מספר על ההתרגשות הגדולה שאופפת אותו בימים אלה שבהם הוא מציין 50 שנות קריירה. “זה באמת מרגש אותי”, הוא אומר. “כשאני מסתכל אחורה אני רואה שהמזל שפר עליי ויש לי עוד המון תוכניות ליישם, ואני מרגיש את אותה המוטיבציה ואותה ההתרגשות כמו בתחילת הדרך”.
במקביל להצגה החדשה, העלה פישר לאחרונה מופע משותף עם ננסי ברנדס (“העולם כולו”) והוא עובד על סרט בינלאומי חדש. “תוך כדי הקורונה נולד המופע של ננסי ואנוכי”, הוא מספר. “ננסי נורא מצחיק אותי וכל מופע שונה מקודמו כי אנחנו עושים הרבה אימפרוביזציות. במקביל התחלתי לקבל הופעות באירופה. זו אחת התקופות המאושרות בחיי”.
איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“זה לא היה פשוט. יש לי אמא בת 90 בדיור מוגן בכפר סבא. זו הייתה תקופה של התבוננות פנימית, של כתיבה והלחנה, האזנה למוזיקה חדשה. בתקופת הקורונה הסרטתי בליטא סרט על ימי השואה שצפוי לצאת לאקרנים בקרוב. הסרט מתאר את קורותיהם של ‘הגיבורים’ שקבורים שם, שמתברר שהם היו רוצחי היהודים הכי גדולים שיש. פגשתי גם את הנכדה של מי שהיה אחראי לרצח של כל המשפחה של סבא שלי. הנכדה כתבה ספר על פשעי המלחמה של סבה הנאצי”.
בחודש הבא אתה חוגג 70, איך אתה מסתדר עם הגיל?
“אני עובד קשה ונהנה מהעבודה והעשייה, כך שבשבילי הגיל הוא סתם מספר. תן לי מיקרופון, תן לי במה ואני חי. קח ממני את שני הדברים האלה ואני מת. אני רק מתפלל להמשיך לעשות את זה בבריאות”.