בחודשים האחרונים מצא את עצמו השחקן דן שפירא מדביק שפם, לובש מכנסי חאקי וחוזר במנהרת הזמן לארץ ישראל בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת. הסיבה היא חזרות להפקה החדשה של תיאטרון הקאמרי “כימים אחדים”, עיבוד בימתי לרומן הידוע הנושא שם זה מאת מאיר שלו, בבימויו ובעיבודו של חנן שניר.
“זו פעם ראשונה שאני מגלם בהצגה אחת מגוון תפקידים קטנים”, אומר שפירא. “יש בהם בחור צעיר ותרנגולי בשם מנחם, שאשתו מאשימה אותו בכך שהוא מתפרפר עם נשים אחרות, רב שאנוס לערוך חתונה שהכלה מסרבת להשתתף בה, סוס פרא לא מסורס ופרה ששונאת שחולבים אותה”.
איך התכוננת לתפקידים?
“עשיתי הרבה ‘מוווו’ ו’הויסה’ לילדים, אני צוחק. האמת היא שבעבר יצא לי בדרך כלל לגלם תפקיד אחד שיש לו מהלך דרמטי רציף שמתפתח לאורך המחזה. במקרה הזה, זה קצת כמו לעשות ג׳אגלינג לטובת משהו צבעוני, מודולרי, ובסופו של דבר תפקידי הוא בעיקר לשרת את הסיפור המרכזי: הקשר בין יהודית לשלושת המאהבים שלה דרך עיניו של בנה זיידה”.
הרומן “כימים אחדים”, שיצא לאור בשנת 1994, מגולל את סיפור אהבתם של שלושה גברים לאישה אחת, יהודית, אמו של מספר הסיפור זיידה. כל זאת על רקע החיים החקלאיים בכפר בעמק יזרעאל באותן שנים. “אני אוהב את מאיר שלו וגם את חנן שניר”, אומר שפירא. “את ‘כימים אחדים’ קראתי עוד בצעירותי. יש כאן מצע נהדר לחזור אחורה לניחוח ישראלי שכבר לא ממש קיים ושהמדינה קמה על ברכיו. יש כאן גם סגירת מעגל מרגשת עבורי עם חנן, שההיכרות בינינו החלה בהצגה ‘הכיתה שלנו’, שהייתה אירוע תיאטרלי בלתי נשכח”.
לצדו של שפירא משתתפים בהצגה אולה שור־סלקטר, רמי ברוך, מוטי כץ, מיכה סלקטר, ניר שטראוס, דנה מיינרט, נעמה שטרית, אוסי בן־יהודה ואבי טרמין. “יש כאן חומר אנושי נפלא ויצירתי ביותר”, אומר שפירא. “זה מאתגר מאוד לקחת רומן, עם כל המהלכים הרגשיים, התיאורים הספרותיים והדקויות שבו, ולהפוך אותו להצגה של שעתיים. זה מצריך מלאכת מחשבת דרמטורגית והמון דמיון. הקסם הזה הולך ומתגבש מחזרה לחזרה. למשל, השחקנים מגלמים גם את החיות כדי לייצר את האווירה במושב, במקום התיאורים הליריים שהספר מאפשר - זה יפהפה”.
אילו חלקים מהמחזה, המתאר את החיים פה לפני כ־100 שנה, עדיין רלוונטיים?
“קודם כל הלב של המחזה - ילד שיש לו שלושה אבות ולא יודע מיהו אביו האמיתי. יש פה חיפוש אחר זהות. ההתעסקות בנושא הזהות, גם באמנות וגם בחיים עצמם, היא נצחית. במישור העמוק, כבני אדם, תראה כמה סדנאות חיפוש עצמי, חיפוש מהות ומדיטציה יש בעולם. גם אנחנו - כישראלים וכיהודים - נמצאים במסע תמידי אחר הזהות שלנו. אנחנו כל הזמן מדייקים אותה ומתעסקים בשאלה מי אנחנו. כל אחד יכול להתחבר לזה מהמקום האישי שלו. המחזה גם עוסק באהבה, עם כל מה שזה מכיל - בדידות, תעוזה, כאב ושמחה. ההצגה דרמטית כמו האהבה, אך גם מלאה אירוניה והומור”.
אדם מתבונן
שפירא (40), שנולד וגדל בתל אביב, הוא בנו של איש הרדיו מולי שפירא. הוא נשוי ואב לשניים. את דרכו התיאטרלית החל בתיאטרון בית ליסין בשנת 2006, אז לוהק לתפקיד דקין במחזה “נערי ההיסטוריה”. בהמשך גילם את אליל הזמר הצרפתי מייק ברנט בהצגה “מייק”. בשנת 2010 עבר לתיאטרון הקאמרי, שם גילם בין היתר את זהר ארגוב במחזמר “זהר”, את קלוד במחזמר ״שיער״, ואת רומיאו במחזה השייקספירי “רומיאו ויוליה”. בד בבד הוא פיתח קריירה טלוויזיונית וכיכב בשלל סדרות על המסך הקטן. בתקופת הקורונה מצא עצמו לראשונה יוצא מגבולות התיאטרון הרפרטוארי.
“מגיל 26 אני משחק בתיאטרון הרפרטוארי, ולא יצא לי לעשות הצגות מחוץ לתיאטרון הממסדי”, הוא אומר. “בתקופת הקורונה, כשההצגות ירדו וחלק לא חזרו, נוצר מין חוסר כזה ביצירתיות, ושם החלו לצמוח ולהגיע יוזמות מחוץ להפקות הממסד. התיאטראות הגדולים חיכו לתמיכה הפיננסית ולאישורים מהממשלה. תיאטרון רפרטוארי יכול להיות מקום יצירתי, אבל מבחינה טכנית הוא כפוף גם למערכת הביורוקרטית. הפקה פרטית, או במאי עם חלום ותקציב נמוך, היו יכולים להמשיך לפעול בזמנים האלה, אפילו במסגרת של חזרות והכשרה של הקרקע ליצירה”.
בימים אלו הוא מגלם את דמותו של אדיפוס במחזה המיתולוגי “אדיפוס” מאת סופוקלס, בבימויו של אבישי מילשטיין, בהפקה של תיאטרון נוצר הבת־ימי. “אני נהנה מאוד בהצגה הזו ומרגיש שאני עובר בה תהליך עמוק ומרתק, שאני עדיין סקרן לדעת לאן הוא יתפתח. ההצגה עוסקת בשלטון בזמן מגיפה, והעיבוד שנעשה מצליח להיות קלאסי ומודרני בנשימה אחת”, הוא אומר.
איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“באופן מעניין זו הייתה תקופה טובה ומעצימה עבורי. אני חושב שהזמן שכאילו עמד מלכת והאנרגיה העולמית הסוערת ששככה עוררו אצלי מחשבות על העולם והתבוננות שונה קצת. כולנו חלינו בקורונה, אני ואשתי ושני ילדיי. היו גם רגעים אמיתיים של מצוקה, וכך אני מבין את הפחד כי חוויתי אותו על בשרי. ודאי שאני גם מזדהה עם הכאב של אלו שאיבדו את קרוביהם. עם זאת, החיים בשגרה שהיינו בתוכה טרם הקורונה היו כמו רכבת שנוסעת בלי לעצור, לחשוב ואולי גם להרגיש באמת. מאז שזה התחיל נהייתי אדם יותר מתבונן, יותר בעל בחירה ופחות פועל על אוטומט. עצם ההתבוננות על זה היא כבר נקודת מבט שונה ומעצימה עבורי”.
לא היו לך חששות כלכליים?
“יש חששות, כמובן, לא נראה לי שקיים אדם שהוא בביטחון מלא כל הזמן, אבל כחלק מההסתכלות הפנימית, אני מנסה ללמד את עצמי לבחור לראות את המציאות באופן חיובי, גם כשיש קושי. קושי הוא בדרך כל הזדמנות, מקפצה. הוא יכול לשבור אותך ויכול לחזק אותך. בסוף זה תלוי בבחירה של האדם. אז יש עבודה כל הזמן - בקורונה פחות עבודה במובן של פרנסה, אבל כן במובן של עבודה עצמית על הראש ועל הלב; לכוונן את הראש, לפתוח את הלב. זו עבודה אינסופית, והגעתי למסקנה שזו העבודה האמיתית של החיים. איכשהו הקורונה נתנה לי חופש מחשבתי. עם החזרה לשגרה, האולמות מלאים. יש תקופה של תנופה מבחינת עשייה, וזה משמח שאנשים באים. בסוף תיאטרון הוא מפגש עם קהל, בלעדיהם אנחנו די אבודים מהבחינה הזו”.
איזה מדיום הכי מרגש אותך כשחקן?
“האמת שזה לא המדיום, אלא התפקיד והיצירה הכוללת, זה פחות משנה אם זה בתיאטרון, בקולנוע או בטלוויזיה. יש משהו מופתי במחזאות, בעיקר הקלאסית, שקשה להתחרות בה מבחינת עומק התפקידים. לכל ז’אנר יש את האיכויות שלו: בתיאטרון החוויה טוטאלית ורציפה, בקולנוע אתה בא ליום צילום וממשיך ביום אחר, אתה צריך לאגור בתוכך את הדמות מיום ליום ובין טייק לטייק ולא לפרק את האנרגיה. זו חוויה שונה מעט, אבל המהות היא אותה מהות”.
חשבת על קריירה בחו”ל?
“לא ממש. זה אף פעם לא משך אותי מאוד. אני אוהב את הארץ, עם כל הקשיים שיש כאן, ורוצה לחיות וליצור כאן. אבל אני מבין אמנים ישראלים שיוצרים מחוץ למדינה, יש שם מרחב אחר, ובחלק מהמקומות הפתיחות גדולה יותר. אני מניח שאם הייתה מגיעה הצעה מעניינת, הייתי מנסה, אבל אני באמת מעדיף דיאלוג עם במאי קולנוע או תיאטרון ישראלי”.
אותו שורש
נוסף למשחק, בשנה האחרונה, על רקע התקרבותו ליהדות, שפירא מגיש לצד הרב הראשי לישראל דוד לאו את התוכנית “שאלת הרב הראשי” בערוץ 20, המשודרת מדי שישי לפני כניסת השבת, ובה צופים שולחים לרב שאלות, והוא משיב להם על פי ארון הספרים היהודי והשקפת עולמו. “אני זוכר עצמי כבר בגיל 27 עושה קידוש עם השחקנים לפני הצגה שבה השתתפתי”, הוא אומר. “כלומר, השורשים כבר היו קיימים. בשנים האחרונות התחלתי ללמוד חסידות. בסופו של דבר זוהי עבודה על המידות, לעדן אותן, לחזק את עצמך מבפנים. אני שואל את עצמי שאלות שלא שאלתי בעבר כמו מה זה אומר בשבילי לחיות? מה אני מחפש בעולם? מה הזהות שלי? הנה שוב אנחנו חוזרים לזה”.
מהי?
“בשבילי? הרבה כינויים יש לזה: שורש הנשמה, החיבור לאור אינסוף. זוהי נקודה שאינה תלויה בשום דבר, בשום הגדרה. אתה יכול לקרוא לזה בשמות שונים, אבל בסוף זה אנחנו, האלוקים הוא אנחנו, ולא במובן של הכוח הוא אצלי ואני כל־יכול, אלא במובן שאנחנו אחד, גם עם הבורא וגם בינינו לבינינו, למרות ההפרדה בגוף. התפלגות והיווצרות של מחנות שונים בין בני האדם, כשכל קבוצה שומרת רק על המקום שלה, זה משהו שאנחנו, בני האדם, צריכים לעבוד עליו”.
אתה מוצא זמן גם לעצמך?
“אין לי ברירה, זה הטבע שלי. אני סוג של נווד בפנים. כלומר, אני אוהב לטייל ולא מוותר על הליכה בים או נסיעה למדבר. אני גם אוהב לשמוע מוזיקה, לקרוא, ללמוד, לנגן וסתם לעשות כיף עם הילדים שלי. אני משתדל להקדיש לכך זמן כמרגוע לנפש ולא מוותר על זה, גם אם צריך לישון קצת פחות״.
מה הדבר שאביך מולי שפירא לימד אותך יותר מכל?
“להיות מענטש. בן אדם ש'יש לו מילה', כמו שאומרים. הוא אוהב להשתמש במילה הזו. לא מתוך רצון להיות איזה גבר־גבר, אלא פשוט באמת להשתדל להיות כזה. זה יפה. אני רוצה לקחת את זה איתי”.
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“אני משחק בהצגה ‘לילה בפריז’, ערב שאנסונים צרפתיים בתיאטרון הקאמרי בבימוי המנהל האמנותי גלעד קמחי, שיצר תחושה של קרקס נודד. יש לי גם שני מופעים מוזיקליים אישיים: ‘מסע ישראלי’, שאני רץ איתו כבר כמה שנים, ומופע חדש, שנקרא ׳בעיניים פקוחות׳. אני גם מקיים הרצאות ודיונים סביב נושאים שקשורים באמנות ובאמונה - מעניין ששתי המילים הללו באות מאותו שורש. כנראה שכדי להיות אמן בישראל לאורך שנים צריך הרבה אמונה בדרך”.
ההצגות הקרובות בתיאטרון הקאמרי:
12.11, 12:00, 21:00
13.11, 18:00, 21:00
14.11, 20:30