"ברחוב בארגנטינה בא אליי בחור ששאל אותי: 'אתה יגאל עוזרי? אני צייר, למדתי עליך בבית הספר, ואני רוצה להיות כמוך. איך אני עושה את זה?'", מספר יגאל עוזרי, אחד מגדולי האמנים והמעצבים בעולם כיום, שהגיע לארץ לרגל השקת התערוכה שלו "אמריקנה", המוצגת בגלריה זימאק בתל אביב.
"גם כשהייתי אצל חברים בווינה, הבייביסיטר שלהם, שלומדת אמנות, זיהתה אותי ואמרה להם שאני הצייר הנערץ עליה. זו תחושה אדירה. זה לא כמו אספן שבא לקנות אותך, זה מרגש אותי אפילו יותר. לא משנה היום איפה אתה נמצא, העולם יודע עליך אם אתה טוב".
כבר יותר מ־30 שנה שהעיר ניו יורק משמשת כבסיס האם של עוזרי (64), שנולד בחולון למשפחה קשת יום, הבכור מבין שני אחים. "אחד מזיכרונות הילדות שלי היה הנסיעה בסוסיתא של אבא שלי לירושלים", הוא נזכר. "היינו יושבים על הגגות, והייתי מצייר את נופי הילדות של אבא".
פריצת הדרך שלו הגיעה לאחר שחברו דורון פולק, כיום מפיק תערוכות, מסר את קטלוג הצילומים ועבודות האמנות שלו לגלריה של אספנית האמנות הצרפתייה סילבי ביטר לרקין. "בלילה קיבלנו טלפון מהגלריה: 'הבאת לנו חומר מישראל, לא אהבנו הכל, אבל אהבנו את האמן שנתת לנו את הקטלוג שלו'", משחזר עוזרי.
כשהגיע לארצות הברית, נקבעה לו תערוכה במקום: "ביום השלישי לתערוכה ישבתי בגלריה ונכנס גבר גדול כזה. הוא קרא לבעלת הגלריה, ושאל: 'מי הצייר הזה?', והיא ענתה לו שאני צייר ישראלי. אז הוא שאל אותי: 'תגיד, בישראל מציירים?', שילם 35 אלף דולר וקנה את כל הציורים במכה. כל הסיפור המדהים הזה לקח בדיוק חמש דקות. אחר כך התברר שזה היה אספן אמנות שוודי. סילבי אמרה לי: 'הוא קנה עכשיו את התערוכה שלך, סימן שאתה צריך לטוס לישראל ולהביא את המשפחה. תהיה לך דירה, יהיה לך הכל. רק תבוא'".
רגשות ואינטימיות
יש לו שלושה ילדים - אדם (22), כדורגלן בצמרת הליגה הדרום־אמריקאית, ושיר (34), אמנית שעובדת עמו, שניהם מנישואיו הראשונים לחני. לפני שנתיים וחצי נולד בן הזקונים שלו ג'וליאן־שלום. "בת הזוג שלי, ג'ניפר סמית (מומחית בינלאומית לטיפול בווירוס הפפילומה – לג"ש), נכנסה להריון טבעי כשהייתה כמעט בת 50", הוא מספר. "האמת היא שעדיין לא התגרשתי מאשתי הראשונה, אבל אנחנו ביחסים טובים".
את השנתיים האחרונות הקדיש עוזרי לטיפוח המרכז האמנותי שהקים בניו יורק עם משה מאנה, אחיו של איש העסקים רוני מאנה. "זה מקום ענקי של אמנים ידועים וגם במה לצעירים", הוא מספר. "יש שם גלריות, ו־3,000 אספנים שומרים שם עבודות".
הקורונה פגעה לך בפעילות?
"הקורונה השביתה פעילות לכולם באופן כלשהו, אבל לא הפסקנו לצייר. יש לי אסיסטנטים שהיו מציירים גם בבית. כל הזמן עבדנו, הסטודיו לא הושבת".
מה מייחד את האמנות שלך?
"בזרם הריאליזם יש כל מיני סוגים של ריאליזם. מה שאני עושה הוא פוטוריאליזם - ציור שמתייחס לצילום. אבל בניגוד לציירים בשנות ה־70 - שעשו את הפוטוריאליזם הראשון, והעריצו את הצילום והעתיקו אותו - אני מצלם ואז עושה תהליך של מחיקה באמצעות זה שאני מכניס את הצילום למחשב, משנה הרבה פרטים, ולאט־לאט הצילום משתנה לגמרי.
"אז הציור שלי הופך למשהו חדש - אורגינל חדש. ההבדל הגדול ביני לבין ציירים אחרים, וזה מה שמיקם אותי במקום גבוה, הוא שאצלם התמונה נראית דוממת, ואילו אצלי יש חיים, יש אנרגיה. את מרגישה את המוזיקה, את הריח. וזה מה שהעמיד אותי במקום אחר משאר האמנים בתחום. אני היחיד שמצייר דמויות למשל, בשונה מהאחרים שמציירים טבע דומם ומכוניות.
"אני בין היחידים שמצייר פורטרטים. הציור שלי מתעסק ברגשות, בחיים, באינטימיות. הוא לא נוגע בסנסציות, אלא בבנאליות של החיים, ברגעים האלו שאנו חולפים על פניהם. זה מה שמייחד את העבודות שלי".
בתערוכה החדשה שלו עוזרי מתמקד בדיינר האמריקאי. "בתערוכה הקודמת שלי ציירתי סצנות מתוך ניו יורק וסצנות מתוך השוק בתל אביב, ובתערוכה הזו אני ממשיך לחקור את הזהות והאינטימיות ברקע תרבותי שונה", הוא מספר. "הדיינר היה מקום שטשטש את המעמדות החברתיים והגבולות, דווקא בתקופה שבה אכילה מחוץ לבית הייתה שמורה לבני המעמד הגבוה. הדיינר הוא מעין חוף מבטחים לכולם, בייחוד בתקופת הקורונה.
"הדיינר היה אחד המקומות היחידים שהיה אפשר לבוא אליהם ולסעוד. הוא היה בין המקומות הבודדים שאנשים יכלו להיפגש בו ולחוות חוויה של יחד. זה הוציא אנשים מהבדידות. בעבודות בתערוכה יש רמיזות המאפיינות את הקורונה: ממלצרית שמסיכה על פניה ועד שלט על החלון המציין את חובת עטייתה. התערוכה הזו חשובה מאוד, ותהיה כזו גם בעוד כמה שנים, כמרכיב היסטורי, כי אף אחד עדיין לא הגיב לתקופה הזו ככה, אף אחד לא צייר אותה".
אתה מגדיר את עצמך יותר כצייר או כצלם?
"אני אמן רב־תחומי. היום אמן הוא גם צייר, גם איש עסקים, גם גלריסט וגם אספן. הוא הכל. אחרת אתה לא יכול להתמודד עם העולם הזה. אני מעורב בכל".