"אני משחק ב'אחד משלנו', ההצגה החדשה שאנחנו מעלים מהערב בתיאטרון באר-שבע, מאת בני ברבש ובבימוי כפיר אזולאי, את סגן אלוף קרני, מפקד הבסיס", אמיר קריאף, ותיק שחקני התיאטרון הנגבי, מדווח לאומה על חלקו בהצגה המחודשת, שעולה 34 שנה לאחר הגרסה המקורית, שהוצגה בתיאטרון בית ליסין וכעבור שנתיים יצא בעקבותיה הסרט "אחד משלנו" בבימויו של אורי ברבש, אחיו של המחזאי.
"אותי מסקרן איך ההצגה תתקבל היום", אומר קריאף. "נראה לי שלבני (ברבש) יצא הפעם מחזה מאוזן על חקירת מצ"ח בעקבות מותו של מחבל בחדר-חקירות; לא שמאלני ולא ימני. כלומר, כל מי שיצפה בהצגה, יוכל למשוך את השמיכה לכיוון שנראה לו".
וסגן אלוף קרני?
"הוא מנסה למזער נזקים, ולא רק לעצמו".
איך מתלבשים עליך תפקידים של גנרלים?
"אני מת על זה, בפרט שהפעם לראשונה אני מבוגר בהרבה הן משחקני ההצגה, הן מהבמאי. כולם ילדים לעומתי וזאת חוויה חדשה לי".
בגיל 51 הנעורים חמקו לך?
"לא, הם פשוט מתרחקים".
מה המסר שמביאה ההצגה?
"בעיניי בתקופה הנוכחית, כשכולנו הן עורכי הדין, הן השופטים וגם ה...תליינים, ההצגה קוראת לא לשפוט כל כך מהר, מה גם שלא תמיד זה שחור-לבן".
"אחד משלנו" זאת ההצגה השנייה (אחרי "דרך השלום"), העולה בתיאטרון באר-שבע לאחר ההשבתה הממושכת והמתסכלת בגין הקורונה. "כשהצרה הזאת נפלה עלינו, הייתי בסוג של אוטיזם, אפילו של אופוריה לא ברורה", הוא משחזר. "כשאמרתי בימי הגל הראשון שהכל טוב והרגשתי מעין טיהור, או ניקוי, שאלו אותי אם אני לא רואה שהכל נחרב. הגל השני והשלישי כבר היו לי מאוד קשים מבחינה נפשית. הייתי בדיכאון והרגשתי שאני בשקיעה".
היו לך מחשבות אובדניות לגבי מקצוע המשחק?
"בפירוש - כן. ראיתי שחורות. אמרתי שגם אם יפתחו מחדש את התיאטראות, מי ייקח סיכון? ואני כל כך שמח שהתבדיתי, לאחר שהקהל התגלה כיותר סבלני ואופטימי ממני. כשחזרנו מהכפור בהצגה הראשונה של 'דרך השלום', ביקשתי להאיר את האולם בהשתחוויה כדי להודות אישית לקהל".
קריאף, בנו של שף, גדל בנתניה להורים יוצאי טוניסיה. הוא לא ישכח כיצד נעקץ על-ידי חיידק התיאטרון: "זה קרה, כשלאולם מצ'וקמק בעיר שלנו באו שני שחקנים כדי להציג סגנונות של תיאטרון. אלה היו אבי פניני ואורי אברהמי, בוגרי החאן. כשראיתי מה שהם הציגו, אמרתי - 'ריבונו של עולם, גם אני רוצה כזה!' לימים זכיתי לעבוד עם שניהם ואמרתי להם - 'אני שונא אתכם; בגללכם נהייתי שחקן".
צעדיו הראשונים עלי במות היו בתיאטרון-חובבים בנתניה וכניצב בהצגת "אמדיאוס", שהעלו תיאטרון חיפה והבימה, "כשמרוב חשיבות עצמית הייתי בטוח שאני אמדיאוס". בהגיע ההצגות האחרונות, הוא שאל את במאי ההצגה, מיכאל גורביץ', אם יש סיכוי שייקח אותו לעוד משהו והוא שלח אותו ללמוד משחק.
"כמו לא פעם בחיי, שיחק לי המזל", מציין קריאף. "כשהתקשרתי לניסן נתיב לשאול אם אוכל ללמוד בסטודיו שלו, הוא שאל אותי אם יש לי בגרות. כשעניתי שאין, הוא אמר מי שאין לו בגרות, לא יכול להיות שחקן. אז ישר פניתי לבית צבי ואלוהים בכבודו ובעצמו פתח שם את השער בפניי. זה היה גרי בילו, מנהל בית הספר למשחק, שהיה המורה הכי גדול שלי בלי שלימד אותי ולו שיעור אחד".
מסעו של קריאף בין התיאטראות השונים נפתח בתיאטרון חיפה. הוא נקלט שם כה מהר, שכאשר הכנתי ב-99' כתבה, שבה כל מנהל תיאטרון רפרטוארי המליץ על ההבטחה שלו, רוני פינקוביץ' המנוח, אז המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, המליץ ללא היסוס על קריאף, שבראיון (הקצרצר) הראשון שלו הצהיר שהחלטתו לפנות למשחק הייתה הנכונה בחייו.
בגילו הצעיר דאז נקלע למרוץ. לאחר שנתיים קסומות בחיפה, שיחק שנתיים בבית ליסין, עד שבקאמרי החזיק מעמד שמונה עונות. "שוב המזל", הוא סח. "יש לי חברים שחקנים מוכשרים עשרות מונים ממני והם יושבים בבית ולעומתם יש כאלה לא הכי מוכשרים והם לא מפסיקים לעבוד".
"אני לא מהיוזמים הגדולים; פונים אלי", הוא מעיר בכנות. אחד מהפונים היה רמי דנון המנוח, מי ששיחק עמו שנים קודם לכן בהצגת 'ציד המכשפות', שהפתיע אותו בהודעה, כי כתב לו מחזה עם אמנון לוי. הוא רק רצה לדעת אם ה...צמה הסינית שלו עדיין על קודקודו. כך נולדה הצגת הלהיט "הצמה של אבא".
למרות הצלחות בקאמרי, הרגיש צורך להתאוורר. כשקיבל ב-2009 הצעה לשחק את התפקיד הראשי בהצגת "הרוזן ממונטה כריסטו", בתיאטרון באר-שבע, ארז את הפקלאות וירד דרומה, בניגוד לשחקנים בוגרי בית צבי, שהגיעו למרכז דרך התיאטרון שבנגב.
כעת, הינו שם זו העונה ה-13 ובדרכו הכנה הוא מודה שחווה שם באחרונה משברון קטן, שכמעט גרם לו לאחוז מחדש במקל הנדודים. "רוח של שינוי חשובה לא פעם לשחקן, מה גם שקיבלתי הצעות מאוד מפתות", הוא סבור ומספר שבחיבוק מלא אהבה גרמו לו אנשי התיאטרון להישאר. "רק אדם בלי לב יכול להתעלם מכך", הוא קובע. "הבנתי סופית שזה המקום שלי".
למרות זאת, קריאף ממשיך להתגורר בתל-אביב. לדבריו, לו היה בגפו, היה עובר לנגב, "מה גם שהדרום מוצא חן בעיניי". אבל הוא מכבד את זוגיותו עם אמירה תאומי, אם בנם אלעד, בן החמש ובתו של השחקן הנערץ עליו, עודד תאומי, שלפני כשלוש שנים הלך לעולמו. קריאף אסיר תודה שזכה להכירו מקרוב.
זהו אמיר קריאף, שחקן תיאטרון מרגש, שדבק בקרשי הבמה וכמעט לא נראה על המסך. "אני לא אוהב להצטלם", הוא טוען, למרות שפרנסתו המשנית היא כצלם וכעורך וידאו. "אני מאוד אוהב את המצלמה כשאני מאחוריה..."