מה דעתכם, האם יש דבר כזה, תיאטרון-בובות למבוגרים? - גם ינאי פרי לא היה בטוח בכך. "למה, לעזאזל, אני משחק עם בובות?", כך הוא קרא להצגת היחיד הבובתית והאוטוביוגרפית הראשונה שלו, שאותה הוא מעלה הערב בצוותא תל-אביב. זאת, תוך ניסיון להוכיח, שסוג תיאטרון כזה מסייע לו להתמודד עם טראומה, בדידות וכאב.
הוא מספר: "התוודעתי לעניין, כשראיתי הופעה בארץ של הלהקה הבריטית 'אימפרובייל תיאטר'. ההצגה שלהם, שנקראה "Shek Headed Peter", בעקבות הסיפור של יהושע הפרוע, על ילדים שמתנהגים רע ומתים. זה היה כל כך אפל ומוזר, גם יפהפה ועם בובות. זה סחף אותי לנושא של תיאטרון-בובות.
"ההצגה שלי התפתחה בשלבים. ראשיתה בלונדון, שם למדתי תיאטרון-בובות וממנה הגעתי להצגה, המורכבת משלושה חלקים, שכאילו לא תלויים זה בזה, אבל מבחינה נושאית הם עוסקים בי ובאמנות, איך שהיא שולטת בחיים שלי. אני פותח את ההצגה כאיש קברט כזה, המופיע עם הבובה שלו בדמות חתול כחול, שמסתבר כי הוא מארגן את ההופעה לאחר שהבובנאי המפעיל אותו ב...דיכאון וזאת כדי להחזיר לו את הלהט לפעול. אגב כך אני מספר על תיאטרון-בובות שראיתי בהודו, שם יש מסורת של תיאטרון כזה".
מה קרה לך שם?
"עד אז הייתי סופר ומאייר של ספרי-ילדים עד שבאיזשהו שלב התייאשתי מהתחום הזה, הן כלכלית, הן מתחושה שעלי לזוז לדברים אחרים, שאותם חיפשתי בהודו. באופן ערטילאי הייתה לי שמץ של מחשבה שאולי כדאי שאנסה תיאטרון-בובות עד שפגשתי בחור ספרדי. כאשר הוא שמע על ההתעניינות שלי בעניין על הרגע הוא ארגן ספוג ודבק-מגע והראה לי איך לבנות את הבובה הראשונה שלי. לא יודע איך אבל דרך הבובה התחברתי לאנשים והבנתי שהמשימה שלשמה יצאתי להודו הושלמה בהצלחה".
פרי מפרט: "אני פותח את ההצגה הנוכחית עם החתול כבובת כף יד, כמו שרואים ב'חבובות' ומדבב אותה, כשידיה נשלטות על-ידי שתי מוטות. בעזרת הבובה אני מספר איך החיים שלי היו קשים בגלל חוסר הצלחה רומנטית ובגלל פוסט-טראומה שנבעה מכך שהייתי עד לפיגוע בקפה 'מומנט', בירושלים ומההשתתפות שלי כלוחם במבצע 'חומת מגן'. את הקטע הזה בהצגה אני עושה כשאני מפעיל בובת אצבע".
פרי בן 42. הוא נולד בחולון, בן לאב מהנדס ולאם שעבדה בשירות הביטחון. "הייתה לי מורה לציור, שיום אחד היא שינתה את חיי, כשקבעה שאני יודע לצייר", הוא משחזר. פרי למד במגמת אמנות בתיכון עירוני א' ובצבא שירת כנהג טנק. כשהשתחרר, בתקופת לימודיו ב"בצלאל" הוא היה, כאמור, בפיגוע בקפה "מומנט". "פיזית, לא נפגעתי, אך הפיצוצים שהיו לידי לא עזבו אותי הרבה זמן".
לאחר "בצלאל", פרי החל בקריירה של סופר לילדים ומאייר: "אז עדיין לא הייתי מסופק והחלטתי לנסוע להודו. משם נסעתי ללמוד תיאטרון-בובות בברלין. במשך שנה וחצי, כשלא הצלחתי להתקבל לשם, ניצלתי את הזמן כדי ללמוד תנועה וליצנות. למחייתי עבדתי כ...עוזר לאופה".
פרי לא נשבר כל כך מהר. הוא עבר ללונדון, שם התקבל לבית-ספר גבוה לתיאטרון ,שבו התמחה בנושא הקרוב ללבו. כשהרגיש בשל, נטל את מקל הנדודים ויצא לחרוש את אירופה, כולל פולין, שוודיה, נורווגיה, יוון ועוד מקומות שבהם הופיע. כלומר, משהו שונה לגמרי ממה שהיה בהיותו סופר ומאייר לילדים.
והמסקנה?
"אין כמו האמנות כדי להתרפא מטראומות, שאם לא כן, הן אוכלות אותנו מבפנים. הבובות הן כלי נהדר לעשות את זה. מי שיבוא לראות הערב את ההצגה שלי בצוותא, יוכל להתרשם מכך".