ראשית שנות ה־50, תקופת הצנע. על גג הבית ברחוב גורדון 61 בתל אביב, מתכנסת חבורת נערים חדורי אהבה לתיאטרון, שכל רצונם הוא להקים במה משלהם. "קלעים", הם קוראים לה. במרכז החבורה נער בן 15, שכמו חבריו אינו יכול לנחש שתיאטרון הנעורים שבהנהגתו הוא חוליה ראשונה בשרשרת של תיאטראות ומוסדות תרבות שייסד וינהל במהלך השנים.
הנער הוא עודד קוטלר, שהתבשר בשבוע שעבר על ידי שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון, על זכייתו בפרס ישראל לתיאטרון. לטענתו, הוא שמח אך לא יוצא מגדרו. "כשהשרה התקשרה אליי, הראש שלי היה לגמרי בהכנות האחרונות להצגה 'חשמלית ושמה תשוקה', שעלתה השבוע בצוותא בבימוי שלי", מעיד קוטלר, שיחגוג במאי את יום הולדתו ה־85, בין היתר בהצגה הקלאסית "אדיפוס", שבה הוא מככב בתיאטרון "נוצר".
"הניסיון שלי לעודד אנשים לא להגיש את מועמדותי לא הוכתר בהצלחה", אומר קוטלר בראיון שנערך למחרת הודעת שרת החינוך, שבפתחו הוא נותן להבין שלא הופתע מכך שהברכות החמות על זכייתו מהולות בקריאות גנאי מצד יריבים פוליטיים. "חשבתי שהעמדות החברתיות והפוליטיות שלי לא יעודדו את הממסד לתת לי פרס. לשמחתי, התבדיתי".
לשמחתך על הזכייה מתלווה חרטה על דברים שאמרת או עשית?
"אין לי על מה להתחרט, ואני יודע שאם יש התקפות עליי, הן נובעות ממניעים אינטרסנטיים ויש בהן התרסה נגד דברים שאני מאמין בהם כמו אנושיות, הומניזם ויחס טוב לזרים, לעולים חדשים ולערבים. המשמיצים אותי נגועים בהפצת שנאה, שזאת אחת המחלות הקשות בארץ. הם מוחקים מספר ההתנהגות האנושית גם דברים שאם הם היו חושבים עליהם, הם היו יכולים להסכים לגביהם. ההשמצות שלהם מעידות עליהם יותר מאשר על אחרים".
האם הממשלה הנוכחית עושה די למען התיאטרון?
"לא, אין ספק שלא. זה שנים מצפים למהפכה בתמיכת הממסד במוסדות התרבות למיניהם - והמהפכה הזאת לא מגיעה. הייתה תקווה שזה יקרה עם מינויו של חילי טרופר כשר התרבות - וזה עדיין לא קרה. הדבר לא פשוט. שרי האוצר בממשלות ישראל לא שמים על התרבות. ממקומי הנוכחי בפרינג' אני צועק למענו בקולי קולות, בתקווה שאולי הפעם יקשיבו ברצינות לצעקות האלה ולא יסתפקו בהקמת ועדות על גבי ועדות. מצער איך עד כה אף אחד לא הצליח לשנות את המדיניות הלא הוגנת כלפי התיאטרון בכללו ובפרט הפרינג', בניגוד למה שקיים בהרבה ממדינות המערב. על רקע המציאות הזאת, התיאטרונים הגדולים, במקום להיות נאמנים לתפקיד שלהם כדי לרומם את אומנות התיאטרון, עסוקים יותר מכל בשיווק ובגיוס קהל. בסדר, זה חלק מהעבודה, אבל לא אמור להיות חלק עד כדי כך דומיננטי. כל תיאטרוני הפרינג' מתקשים לפעול, וההצגות אצלם מתות בזו אחר זו".
"אלוהים אדירים, איך לא מבינים את הצורך של שחקנים צעירים להתפרנס?!", הוא מוסיף בהרמת קול. "זאת לאחר שהם למדו את אומנות התיאטרון בעודם חיים מהיד אל הפה ומתקיימים ממלצרות ומעבודות ניקיון. מה שהם משתכרים זאת בושה וחרפה, כשהבושה לא שלהם. כשהתקציבים דלים, זה פוגע ברמה, בניגוד לארצות הברית וצרפת, שם הפרינג' נתמך כמו שצריך והרמה בו עולה לא פעם על זו שבתיאטרונים הגדולים. רחמיי על השחקנים הצעירים בפרינג', כשאני דורש מהם התמסרות להצגה שאני מביים, בזמן שהראש שלהם טרוד במרוץ בין התיאטראות רק כדי לאגור פרוטה לפרוטה ולהתפרנס איכשהו".
פאה מצמר גפן
בפעילותו פורצת הדרך זה 70 שנה (!), עודד קוטלר, שחקן, במאי ומנהל אומנותי, תמרן בין תחומי התיאטרון, הקולנוע, הטלוויזיה, הרדיו והספרות. הוא נחשב בראש ובראשונה כדמות מרכזית בתיאטרון הישראלי. לכבוד זכייתו, אנחנו יוצאים עמו לביקור חטוף בהצגה הפרטית שלו, בין תחנות חייו. ראשיתה, אולי לא במפתיע, במרד נעורים שאת דגלו הניף בטרם מלאת לו 15 שנה.
"הייתה לי תחושה שהפעילות הדרמטית בבתי הספר של אז מזייפת ועושה דברים מלאכותיים, בלי הבנה מינימלית לגבי מה זה משחק", הוא משחזר. "כבן הזקונים שהיה משתרך אחר הוריו בצאתם להצגות שהוצגו בתל אביב, נראה היה לי שהתיאטרון לא השתקף נכון בחוגים הדרמטיים לנוער. התפלאתי מדוע שמו עלינו פאות מוזרות עם צמר גפן וציפו שכך נציג את מולייר. אז החלטתי לעשות צעד לתיקון המצב. פרסמתי מודעה ב'הארץ שלנו' ובעוד כל מיני כאלה ובה קראתי לבני נוער להצטרף אליי".
"את אלה שנענו זימנתי ביום קיץ לוהט לגג בית הוריי, שם נדבקה הזפת לסוליות הסנדלים, שהיו גם סוליות היסוד של תיאטרון הנוער 'קלעים'. בין השחקנים שיצאו מתיאטרון הנוער שהקמתי היו גילה אלמגור (אז חברתו של קוטלר - יב"א), עודד תאומי, אילי גורליצקי ואברהם מור. עם המחזה 'היי, אתם שם בחוץ!', מאת וויליאם סארויאן, התחילה קריירת הבימוי שלי".
קוטלר לא הסתפק ב"קלעים". לרגע דומה היה שזכה בהזדמנות חייו. הבמאי היהודי־פולני יונס טורקוב בא לביים באהל את הצגת "תה וסימפטיה" מאת רוברט אנדרסון, על תלמיד המתאהב במורתו ובחר בקוטלר בן ה־17 לתפקיד הראשי. ברם, המציאות טפחה על פניו. כעבור שבועיים, הודיע לו הבמאי כי הוא נאלץ להעביר את התפקיד לאחד מכוכבי אהל כפיצוי על הצגתו שבוטלה. בשירותו הצבאי בתוכנית "צחוק במרכז" של להקת פיקוד המרכז לצד עודד תאומי, עמוס אטינגר, אריה לבנון ואלכס פלג, קוטלר לא הילך בגדולות. "הלהקה הצבאית הייתה מין ישות מטופשת, שתכליתה הייתה לבדר לרגע", קוטלר מסכם באי־נחת, מה שלא הפריע לו לביים בהמשך בלהקות פיקוד המרכז והצפון.
לאחר תקופה קצרה בלהקת בצל ירוק, שבה פיזז וכרכר עם יוצאי להקת הנח"ל בהדרכתו של אורי זהר (לדבריו, "בית ספר לקומיקאיות חלטוריסטית וברדקיסטית"), נקלט קוטלר בצורה די מוזרה בקאמרי. בחדרו של המנכ"ל יעקב אגמון המתינה לו כוכבת התיאטרון, אורנה פורת. "להפתעתי, היא הצמידה את גבה לגבי", הוא נזכר. "חשבתי שאם האסקימואים נוהגים לחכך את אפם זה בזה, בקאמרי עושים את זה דרך הגב. 'מה אתה אומר?', שאלה את אגמון. 'בול!', הוא השיב, והיא אמרה 'שלום' והלכה. די מהר הובהר לי פשר מבחן הקבלה הבלתי שגרתי. התברר שהם ייעדו לי בהצגה 'הלילה ה־12' השייקספירית את תפקיד סבסטיאן, אחיה התאום של ויולה - היא אורנה - שאבד לה בים. כל מה שהם רצו לבדוק הוא אם אנחנו מתאימים בגובה".
בהמשך נסע עם אשתו הראשונה, תרצה אתר, ללימודי תיאטרון גבוהים בבית הספר לתיאטרון נייברהוד פלייהאוס, שם, הרחק מאמא מולדת, התעצמו הבקיעים ביחסיהם. כשחזר לארץ, השתלב מחדש בקאמרי ופתח עם חברו הקרוב, אמנון מסקין, תעתיק תל אביבי ל"אקטורס סטודיו", שהם הכירו בניו יורק. ארי התיאטרון הוותיק, אהרן מסקין, המליץ לבנו לקבל לסטודיו את לאורה ריבלין. קוטלר התאהב בשחקנית הצעירה, שכה אהבה את נינה מ"השחף" של צ'כוב. לאחר היותה לרעייתו השנייה נולדו להם תאומים, נינה ואמנון. קוטלר נשוי זה כ־40 שנה לאורדית, קרובתה של תרצה אתר רעייתו הראשונה, ולהם בן אחד, דניאל.
קוטלר הפציע גם על המסך הגדול בסרטים "חולות לוהטים", "משפחת שמחון", "כל ממזר מלך", "הזמנה לרצח", "פרשת וינשל" ו"שלושה ימים וילד". במרוצת השנים היה גם המנהל האומנותי של תיאטרון חיפה, שימש גם כמנהל מחלקת הדרמה בטלוויזיה וכמנהל האומנותי של פסטיבל ישראל וכמו כן הוא חתום על הקמת תיאטרון נווה צדק קצר הימים ושל פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שזה למעלה מ־40 שנה ממשיך לבעוט ולדגול בשיתוף פעולה יהודי־ערבי.
"מה זה, ברודוויי?!"
כנרמז לעיל, לא במקרה נושא כיום קוטלר - השחקן והבמאי שהטביע חותם בכל התיאטראות הרפרטואריים בארץ - את דגל הפרינג' בד בבד עם זכייתו המכובדת בפרס ישראל. על סף יום הולדתו ה־85, גיל שאנשי תיאטרון מתרפקים בו על פי רוב על זיכרונות העבר, הפרס תפס אותו כשהוא מתמרן בין מחזות. מצד אחד הבימוי בצוותא של גרסה ג'אזית־מוזיקלית מפתיעה ל"חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי וויליאמס, כשאיתו על המוזיקה אסי מסקין, בנו של חברו הקרוב, השחקן והבמאי המנוח אמנון מסקין. ומצד שני הופעתו המרגשת, עטוי גלימה לבנה, בתיאטרון "נוצר" בבת ים בתפקיד טירסיאס הנביא העיוור, בגרסה חדשנית של הבמאי אבישי מילשטיין ל"אדיפוס", קלאסיקת כל הזמנים של סופוקלס.
איך ההרגשה לשחק בתיאטרון הצנוע הזה לאחר שמילאת את כל האולמות הגדולים?
"הקהל אומנם קטן, אבל מובחר", הוא משיב בלי לחשוב פעמיים. "לא ציפיתי לקבל שם שכר מופלג, אבל כשהוצע לי תפקיד מעניין, באתי בשביל האתגר, מה שקרוב לוודאי הביא לשם גם שחקן כמו דן שפירא, או כפי שקרן צור, שחקנית נפלאה, באה לשחק את בלאנש דובואה ב'חשמלית ושמה תשוקה'. אלוהים אדירים, אני מתפלא, איך לא בונים בתיאטראות רפרטואר שיוכל להכיל אותה?".
איזו מציאות פוגשת זכייתך בתיאטרון הישראלי?
"היא פוגשת תיאטרון הנלחם על חייו, כשהחלק הכביכול פחות מעניין בו זו העשייה האומנותית. אומנם זה לא קורה כל הזמן, גם לא בכל התיאטרונים, אבל זה קיים. ראינו איך יבגני אריה, זיכרונו לברכה, יצר בגשר תיאטרון שמוקדש כולו לאומנות התיאטרון, מה שגרם להפסדים ולאיומי סגירה, כשבכל פעם נמצא שם מישהו שהכניס את היד לכיס והוציא מיליונים כדי לאפשר לתיאטרון הזה להמשיך לחיות. וכעת המנכ"לית לנה קריינדלין עושה מאמצים כבירים כדי לשמור על רוח המפקד. הזכייה שלי פוגשת כעת תיאטרון הדורש איזו תנופה קדימה עם התמסרות רבה יותר לפרשנות תיאטרונית, ולא לחזור שוב ושוב לאותם מחזות זמר בעוד שההפקה שלהם אמורה להיות ברפרטואר מיעוט שבמיעוט. מספיק שתיאטרון יעלה כאן מחזמר בשנה. מה זה, ברודוויי?!".
אתה מתלונן על מחזות הזמר? הרי לפני 20 שנה חגגת מול מירה עווד על תפקיד פרופסור היגנס במחזמר "גברתי הנאווה".
"נכון, אבל זה היה משהו אחר. ההפקה שלנו הייתה תיאטרון מסחרי ברמה הטובה ביותר ולא חלטורה".
האם השחקן שבך שילם מחיר על היותך במאי ומנהל אומנותי מבוקש?
"בוודאי. כשאתה מקדיש זמן לניהול, זה בא על חשבון עבודה אומנותית. כשאתה עסוק בהנהגה אומנותית, לא נשאר לך זמן לבימוי או למשחק. דבר אחד דורך על בהונות הדבר השני ומקשה מאוד. אבל אני התעקשתי תמיד לעסוק גם בפרקטיקה כדי להיות קשור לעשייה ולא להסתפק בניהול, מה שאף פעם לא נכפה עליי. אם הייתה כאן הקרבה מצדי, אז ברצון ובאהבה. כי לא רציתי למצוא את עצמי על מגדל שן מנותק מהעשייה היומיומית".
האם יש לך משאלת לב לשחק עוד תפקיד?
"לא".
חד־משמעית?
"האמת היא שחולפות במוחי מחשבות הפוכות - להפסיק לשחק ולביים. די. כנראה, יש גיל של התכנסות משפחתית. יש לי משפחה נפלאה, שהמעטתי להקדיש לה את מה שרציתי להקדיש באהבתי אליה. גם אין לי כוח להילחם במסדרונות התיאטרונים על איכויות ועל רפרטואר. הרי בזמנו כמעט מנעו ממני בתיאטרון חיפה לביים את 'חפץ' של חנוך לוין, כי פחדו מתיאטרון חדשני כזה. 'מה אתם רוצים?', לא ויתרתי, 'הרי מדובר כאן בגאון!', טענתי, מה גם שחשוב להציג מחזאות מקורית. כיום, כשתיאטרון רוצה להצליח, הוא מעלה מחזה מקורי. כלומר, יש מקום לשינויים ולמהפכות. יש מקום לנון־קונפורמיזם באומנות. התיאטרון הוא המקום לנון־קונפורמיזם ולמהפכות מטלטלות מעיים".
אתה מעלה אפשרות של להפסיק לשחק ובה בעת אתה מקדש את הנון־קונפורמיזם. האם ייתכן שטירסיאס בתיאטרון "נוצר" הוא תפקידך האחרון?
"שמע, חברים שלי מהתיאטרון הלכו לעולמם וכל הזמן הם שואלים 'איפה קוטלר?'. בינתיים על השיחות האלה מגן עדן לא עניתי, כדי שלא יתפסו אותי מחויב למשהו. אבל הגיל הוא גיל".
