"היה לי ברור שאני צריכה להיות שמש ולא נר שביעי": רובי פורת שובל בראיון מיוחד

בחינת השחקנית, הבמאית והמחזאית רובי פורת־שובל, היא אישה ללא גיל. “כל הזמן אתה שומע שמתעסקים בנושא הגיל של האישה ומכניסים אותה לתוך מסגרת כלשהי”, היא אומרת. “אם היא אישה בגיל מסוים, אז היא צריכה להתלבש בצורה מסוימת, להתנהג בצורה מסוימת ולגלם תפקיד ספציפי שמתאים לאישה בגיל שלה, וזה ההפך מאיך שאני מוכנה לחיות ולהיות, זה נוגד את ההוויה שלי. אני לא מוכנה להיות מי שמצפים ממני להיות אלא רוצה לחיות כפי שאני רוצה לחיות. אוי ואבוי אם הייתי נכנעת לתכתיבים שהחברה הכתיבה לי – אני מכתיבה לעצמי את דרך החיים שלי.

“אפליית נשים בגלל גילן היא האפליה החמורה ביותר”, מוסיפה שובל. “תוחלת החיים השתנתה והיום אישה בת 50 לא נראית כמו בת 50, אלא צעירה יותר, אבל הדעות הקדומות נתקעו בעבר הקדום. אני סבתא גאה ומאושרת, אבל זה לא אומר שאני צריכה לקבל תפקידים של סבתא כפי שסבתא נתפסה לפני שנים רבות כבעלת מראה זקן ומקומט. אני לא רוצה שיתחמו אותי לתפקיד לפי הגיל שלי, אלא לפי הכישורים, היכולות, הניסיון והמראה שלי”.

התפיסה הזו של פורת־שובל מתיישבת עם היותה הפרזנטורית של מרכזי היופי של רונית רפאל. “כשאישה מרגישה טוב כשהיא עומדת מול המראה – יש לזה השפעה גדולה על ההצלחה שלה בכל דבר”, היא אומרת. “אני מאמינה בטיפוח ומקפידה על טיפולי גוף במינון הנכון. אני לא רוצה להיראות כמו שיבוט ולא רוצה שמשהו ישנה את הפנים שלי, אלא חשוב לי שהטיפול יתאים לי, לפנים הספציפיות שלי ובמינונים שלי. אם את מרוצה מהמראה שלך – זה ישפיע על כל מישור בחייך. רק שזה צריך להיות במינון נכון ומתאים לך, לא בהגזמה”.

אפרוח בביצה

את הראיון אנחנו מקיימים כשפורת־שובל נמצאת בדרכה לחזרה בהבימה, תיאטרון הבית שלה זה שנים רבות, להצגה הקומית החדשה בכיכובה, “משוגע עליה”, שכתבו היוצרים־שחקנים חנן סביון וגיא עמיר. “חנן וגיא למדו יחד איתי כתיבה יוצרת, ובמיוחד עבורי הם תפרו את התפקיד שקיבלתי ב’עספור’”, היא מספרת.

ההצגה, שתעלה בבכורה בשישי הקרוב (20.5, 21:00), מגוללת את סיפורו של בחור המבלה לילה סוחף ופרוע עם בחורה שפגש לראשונה בחייו. בסוף הבילוי היא נעלמת, והוא מבין שכדי לפגוש אותה שוב, עליו להתאשפז במוסד הפסיכיאטרי שבו היא שוהה. “אני מגלמת בהצגה את מנהלת בית החולים לחולי רוח, כך שיוצא בסוף ההצגה שאני קצת יותר מטורללת”, אומרת פורת־שובל. 

במקביל, בימים אלה היא משחקת בשתי הצגות נוספות של הבימה: “דבר על מקום הימצאם” מאת נאוה סמל ו”מלון סוף העולם” שפורת־שובל עצמה יצרה. 

פורת־שובל נולדה במרוקו, עלתה עם משפחתה לישראל וגדלה בעיירה ירוחם. היא עבדה כעובדת סוציאלית לפני שפיתחה קריירה בתחום התיאטרון. סיפור חייה בא לידי ביטוי ביצירותיה השונות. “נולדתי לתוך המקצוע הזה”, היא מספרת. “אני כותבת עוד לפני שהתחלתי לשחק. במשך שנים רבות כתבתי למגירה עד שיצא לאור המחזה הראשון שכתבתי ושיחקתי בו, ‘נעמי’ (1992), שהשמיע את קולה של אישה בדואית בתוך החברה המודרנית. הכתיבה והמשחק עבורי הם כמו צורך ודחף שרוצים לצאת מתוכי החוצה. פעם שאלתי את המורה שלי לפיתוח קול: ‘איך בן אדם יודע שהוא זמר ויודע לשיר?’. היא אמרה לי: ‘אלוקים נותן למישהו את הכישרון, ואותו כישרון הוא כמו אפרוח בתוך הביצה שכל הזמן ינקוש בה כדי לצאת החוצה בכל מיני דרכים’.

כבר בגן היה ברור לי שאני צריכה להיות השמש ולא נר שביעי. אני לא כותבת מחזות זמר שאתה רואה, יוצא החוצה מהתיאטרון ושוכח מה ראית. למדתי משחק אצל נולה צ’לטון האגדית וכיוון שבאתי מרקע של עובדת סוציאלית – אני יודעת דרך המשחק לעשות את המניפולציות שיגרמו לך, הצופה, להבין את מה שרציתי להגיד. אני יכולה במשך רוב ההצגה להצחיק את הקהל עד דמעות, אבל ברגע שאני תופסת אותו ואומרת מה שאני רוצה להגיד – הקהל יוצא בוכה”.

מה המסר שלך?
“אני צועקת את צעקתן של הנשים באשר הן בעולם, ולא רק. אני דואגת לזעוק את זעקתם של האנשים שקולם לא נשמע - ילדים, הומלסים, חסרי אונים. אני לא פוליטיקאית או אשת צבא, התיאטרון והיצירה הם הכלים שלי להעביר את המסרים שלי. התיאטרון לא יכול אולי לשנות באופן ישיר דפוסים התנהגותיים, אבל הוא יכול להציף את הנושאים ולהעלות אותם לשיח הציבורי. למשל, כשיצאתי עם ‘נעמי’, אנשים בארץ לא ידעו שיש מילת נשים ושחותכים להן את הדגדגן. כשההצגה יצאה, פתאום התחילו להבין את זה ולהתייחס לזה. כשמדברים על נושא – אני מרגישה שיצרתי השפעה וזו התרומה שלי”.

לאורך הקריירה היא שיחקה בעשרות הצגות תיאטרון, סדרות טלוויזיה (בהן “חלומות מתוקים”, “מיכאלה”, “בת אל הבתולה”) וסרטים (כמו ”סוף העולם שמאלה”, “שבעה”, “רווקה פלוס”) והייתה אחת הנשים הראשונות בטלוויזיה הישראלית להנחות תוכנית אירוח משלה, “רובי”, אשר רצה במשך שלוש עונות בניינטיז. “שלחו אותי ללמוד אצל אופרה איך עושים תוכנית, וזו הייתה חוויה אדירה עבורי שיישמתי בתוכנית שלי שגם הצליחה מאוד”, היא אומרת. “אבל בשלב מסוים הבנתי שכשאישה מצליחה מאוד, אז ישר משייכים לה תכונות גבריות וטוענים שיש לה ‘ביצים’, בדיוק כמו שאומרים על אילנה דיין. כשאישה תופסת משבצת של גבר, אז לא משייכים לה תכונות נשיות של פדיקור ומניקור. נשים עדיין לא נמצאות במקום שבו גברים נמצאים. אנחנו עדיין נתפסות בעולם כפחות שוות. אפילו הבת שלי, שחיה בעולם מתקדם מאוד, עדיין צריכה להוכיח את עצמה יותר מאשר אח שלה”.

זה משתנה עם הזמן?
“זה משתנה, ומשנה לשנה אנחנו מתקדמות יותר, אבל עדיין הדרך ארוכה. אני לא בטוחה שכשהנכדה שלי תגדל היא תהיה במקום זהה למקום שבו גבר נמצא. הילדים שלי מאוד מצליחים: הבת שלי הגר עובדת כעורכת בטלוויזיה, והבן שלי נדב עוסק בהייטק, ולמרות זאת, עדיין הם לא נמצאים באותו מעמד כי ייקח הרבה שנים עד שיושלם השינוי הזה. באופן טבעי סומכים על גברים יותר וגם משלמים להם יותר”.

לפזר את העננה

בנוסף לשלל עיסוקיה, לאחרונה השיקה פורת־שובל את ספר הביכורים שלה, “לשרהיה שיר שמח” (הוצאת ספרי ניב, איירה: חן חן). גיבורת הספר שרהיה קרויה על שם נכדתה הבכורה מבתה הגר. “זה אומנם ספר ילדים מאויר, אבל הוא בעצם נועד גם בשבילך, גם בשבילי ובעצם לכל גיל”, אומרת פורת־שובל. “צרות, כאבים ונפילות מגיעים אלינו לבד מבלי שנבקש, אבל את השמחות בחיים שלנו אנחנו צריכים לזמן וליזום, בדיוק כמו שאנחנו צריכים ליזום דברים שירפאו אותנו. הספר החדש הוא ספר הדרכה לגננות, הורים, מורים, חברים וכד’, שמסביר איך להיות שמח. הוא ספר המבוסס על שיטת הפסיכולוגיה החיובית שבה אני דוגלת. יש בו גם ברקוד שאפשר לסרוק ודרכו לראות קליפ אנימטורי לשיר ‘היום שמח לי’, שמבצעת הזמרת הבינלאומית לימור שפירא יחד עם מקהלת ילדים, והלחין והפיק ליאור רונן”.