אמנם מדובר בקלאסיקה ישראלית ישנה ואהובה, אך אתמול נדמה היה שהכוכבים הסתדרו מחדש ותיאטרון "בית ליסין" העניק את הפרשנות שלו למחזה "תפוחים מן המדבר" שנכתב על ידי סביון ליברכט. גרסה אחרת, מצחיקה, שנונה, אמיתית וגלויה, שהועברה בצניעות באולם הקטן בקומה 2-.
את הביקורת הזו אני כותבת מהר, וללא מחיקות. אולי זו התקופה, ואולי הקאסט המעולה שהחזיק את ההצגה, אבל מה שבטוח הוא שהדיאלוג שנוצר על הבמה עם התפאורה הדלה, הזמין כל אישה באשר היא להתבונן בתנאי הקיום שלה מאז ועד היום.
המחזה "תפוחים מן המדבר" מספר על משפחה שמרנית ממוצא מזרחי, שחיה בירושלים תחת נורמות ואורח חיים קצוב וסדור של קיום מצוות. אב המשפחה הינו ראובן אברבנאל (יונתן צ'רצי) שמשליט טרור של קיום כבוד המשפחה, באופן שנוי במחלוקת, ואילו אשתו ויקטוריה (תיקי דיין) היא הייצוג המושלם של אישה כנועה, שהניצחון הקטן שלה הוא שחרור מכבלי בעלה.
לשניים ילדה יחידה בשם רבקה שבהגיעה לגיל 18 בוחרת לפרוץ את גבולות בית הוריה והחברה שבה היא חיה. רבקה האמיצה והסקרנית מבלה בזמנה הפנוי בחלקו החילוני של העיר ושם פוגשת עלם צעיר, דובה'לה שמו (גל אמיתי). השניים חולקים תחביבים משותפים ומתגנבים יחד למקומות שמכניסים את רבקה לצרות.
ויקטוריה האם מגלה את המתרחש לאורך העלילה דרך אחותה הרווקה שרה (רחמנא לצלן), שמגולמת בגאונות על ידי לירית בלבן, ובייצוג שלוש הנשים – האם, הבת והדודה – מתגלות לפנינו שלושה סוגי תפישות עולם.
הייחוד של המחזה מתבטא באפשרות שהוא מעניק לצופים בכלל, ולקהל הנשי בפרט, להתבונן. ראשית ישנה היכולת להבחין ולתהות בתנאי הסדר הפטריאכלי העוין. ושנית עולה דיאלוג בין האם לביתה המתקיים בשעות עמומות ובלחישות צורמות. דיאלוג אשר מאפשר לכל אישה להחליט, איפה היא רוצה להיות מבחינת גודל הקיום שלה ועד כמה היא משוחררת להרגיש את שאהבה נפשה.
בעודי חוזרת הביתה מהתיאטרון, צועדת ברחובות תל אביב עם נעלי עקב בגובה של שבעה סנטימטר, חשבתי על הדמות של דובה׳לה, הלוא הוא גל אמיתי, שכל ייעודו בהצגה היה להיות בחור ״גבוה״. לפתע מצאתי את עצמי מועדת ובחור נחמד משיט לי יד ושואל "אם הכל בסדר?". תהיתי על האירוניה בדבר.
הניסיון המתמיד שלנו כחברה לנסות להיות "גבוהים יותר" עם "שאיפות גבוהות" ואיך אפשר בלי הקלישאה "השמיים הם הגבול" כשבסוף אנחנו מועדים וכל שאנחנו צריכים זה יד שתרים, תבדוק שאנחנו נושמים. יד ללא הבדל דת, גזע ואורך. "תפוחים מן המדבר" מספרת אותנו במגוון רחב של רבדים ומנרמלת את הפשטות של החיים. בזמן שהעלילה מנכיחה את השסע העדתי באופן שאיננו רגילים, אני זזתי בכיסא.
אם ניסע בזמן לתקופת קום המדינה, אי שם בשלהי שנות ה-50 השתייכות למעמד ולמוצא אשכנזי, הייתה בגדר חלום. אך במקרה הזה, מה שאנחנו מכנים בבושת פנים "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" מקבל פנים נוספות. האב העונה לשם "אברבנאל", ואם היו שואלים אותי אין זה מקרי בכלל, מגולם על ידי יונתן צ'רצי באופן מדוייק להחריד. כלומר, היו רגעים במהלך הצגה שהביטוי הבימתי, לצד המילים והרמת היד גרמו לי לחשוש, עד שגופי לא יכול היה לשאת זאת.
כבוד המחזה השנון כמובן הולך לבימוי יוצא מן הכלל ותסריט שאין שני לו, אך אי אפשר להתעלם מהאישה, השחקנית והאישיות חסרת המעצורים של לירית בלבן. טוב, אולי אני קצת משוחדת מפרויקטים קודמים שעשתה, אבל תפקידה במחזה לצד תיקי דיין ,ששמה השני הוא "אגדה חיה", הינו מהלך לא פשוט בכלל. ובכל זאת, היא השתמשה בכל חלקי גופה והוסיפה ציניות עדינה שהשאירה את הקהל פעור פה ומייבב מצחוק.
דמותה של דודה שרה, אשר בעצמה היא "כבשה שחורה", מציגה לנו כיצד החוקים החברתיים ציירו אישה מבוגרת ללא זיווג כאישה מקוללת, כשם שהייתה שרה אימנו. ועם זאת, היא הייתה דמות של אישה חזקה המשלימה עם כל חסרונותיה וגאה בבחירותיה. שרה היא הביטוי לתפוח הגדל במדבר, היא האוטובוס לחופש והיא הבחירה להיות אישה כשם שעולה על רוחה.
ובזמן ששרה היא הדמות שנמצאת במרכז הסקלה, מאחוריה עומדת ויקטוריה שבחרה לחיות בשפיפות, ומלפניה רבקה שפרצה את הגבולות של עצמה. זו שאינה מסכימה להשלים עם מר גורלה ולאורך כל ההצגה מצליחה לנרמל כל אירוע טרגי ובכך מאפשרת לקומדיה להתממש.
האחרון לשבח הוא גל אמיתי, דובל'ה, שכמעט לא פצה פיו לאורך ההצגה כולה, הניח הנחות והוביל מהלכים באופן שקט. ולצד אלו, הנוכחות שלו הטיבה עם התסריט, תנועות הגוף הרכות והיעדר הידיעה כיצד להתנהל מול משפחה פרימיטיבית, שאיננה מחזיקה בעקרונות עליהם התחנך בבית הוריו - היו אלה שבנו את ליבת המחזה.
מעבר לליהוק יוצא דופן שהוביל אותי לחוש קשת רגשות עזים, הפסקול שהתנגן לאורך ההצגה איפשר לדיכוטומיות להתקיים. המעבר בין המזמור המסורתי המתנגן בערב שבת לבין המנגינה הקיבוצית של 'ריקודי עם', ביטאו את הקיצוניות בין הפלגים, השוני בין המוצאים וכל מה שאנחנו קוראים – ארץ ישראל.