כשהשחקנית רבקה גור נקראה לגלם את תפקידה של פרומה, אמה של רבנית חרדית משכונת מאה שערים בירושלים, בהצגה החדשה “מניין נשים”, היא נזכרה בילדותה בירושלים של שנות ה־30 וה־40.
“התסריט לא היה לי זר כי זו הסביבה שגרתי בה בילדותי בירושלים”, היא מספרת. “בגיל 3 כבר לבשתי שמלה וגרביים ארוכים, ונעלתי נעלי לקה כדי שלא יראו לי את האצבעות, גם לא בימי הקיץ הלוהטים. זו הילדות שלי. אומנם אני חוויתי זאת בבית מזרחי, ובהצגה מדובר בבית אשכנזי, אבל מה זה בעצם משנה? אני זוכרת שאמרו לי: ‘מה זה לא להתלבש בצורה צנועה? בבית אל תתלבשי בצורה צנועה, אבל כשאת יוצאת – אסור לגרום לאנשים להסתכל בך כי את מחטיאה רבים’. אתה מבין לאיפה זה מגיע? למרבה הצער, כלום לא השתנה בחברה החרדית. יש שם סוג של פנאטיות. לאישה החרדית לא היה שום מעמד. היא הייתה צריכה להיות בבית, בשוק, בבית שוב, בכביסה, בבישולים, בניקיונות. לאב יש תפקיד אחד: לצאת לעבוד ולהביא כסף. כך זה היה וכך זה נשאר, לצערי, עד היום בעולם החרדי”.
ההצגה “מניין נשים”, מבית תיאטרון הבימה בשיתוף עם תיאטרון באר שבע, שנכתבה על ידי הסופרת נעמי רגן, עלתה לראשונה בתיאטרון הבימה בשנת 2002 וכעת, 20 שנה אחרי כן, היא שבה לבמות בבימויה של לילך סגל ובכיכובן של גור (לסירוגין עם ליא קניג), מאיה מעוז, טטיאנה קלניס אולייר, אדוה עדני ועוד. ההצגה, המבוססת על מקרה אמיתי שאף נדון בבג”ץ, מגוללת את סיפורה של חנה קשמן, רבנית חרדית מכובדת ממאה שערים, אם ל־12 ילדים, שעוזבת את ביתה ומוצאת את עצמה מנותקת בעל כורחה מילדיה, לכודה בידי כוחות חברתיים שאינה יכולה להתנגד להם. “אני מגלמת את אמה של הרבנית, שכועסת על כך שהבת שלה בוגדת בה ומפירה את האמון שלה”, מספרת גור. “הבת בהצגה שוכחת מאיפה היא באה ובעיקר לא יודעת לאן היא הולכת. האם מזהירה את הבת שלה שהיא תאבד את חלקה בעולם הבא אם לא תשוב בתשובה”.
מה הערך החברתי של ההצגה?
“ההצגה, מבחינתי, עוסקת ביחסים בין הורים וילדים. זה היה לי מאוד מעניין כי הבת לא רק מפירה את מצוות האלוהים, אלא גם היא מחטיאה חברים, מחטיאה את עצמה, בוגדת באמא שלה ובאמונה של אמא שלה, וזה הכי חמור”.
מה השתנה לתפיסתך בעולם החרדי מאז שאת היית ילדה בירושלים לעומת היום?
“לא השתנה שום דבר, ואני מקווה שאתה לא מתפלא. חבל מאוד שזה קורה ושאנחנו לא רואים שיש אפשרויות להתפתח במגזר הזה. אני חושבת שעכשיו כן קורה להם משהו: הם יוצאים קצת לתרבות אחרת ומוכנים להילחם על המקום שלהם, בעיקר נשים”.
ההצגה העלתה אצלך פלאשבקים מילדותך?
“את אבא לא הכרתי כי הוא לא היה בבית, ואמא הייתה חילונית, אבל אני גדלתי אצל סבתא שלי, נוסראת, סבתא מאוד מזרחית שבשבילה קידוש השם היה הכל. היו בבית הזה המון איסורים. מה שמותר היה זה ללמוד תורה, לא לדבר או להפריע במהלך שיעור תורה, לא לדבר הרבה”.
המפלט של גור באותן שנים היה המשחק. “בכל יום רביעי סבתא שלי לקחה אותי לקבץ נדבות בשוק מחנה יהודה כי בשישי־שבת היה צריך לארח את המלכה, את השבת”, היא מספרת. “אז שרתי ושיחקתי על במה מאולתרת ונתנו לי כסף. שם גיליתי את כישרון המשחק שלי ומצאתי את הגאולה הנפשית שלי מהעולם הנוקשה הזה. זה הציל אותי”.
על ליא קניג, שעמה גור מגלמת את התפקיד לסירוגין, היא אומרת: "זו זכות גדולה שנפלה בחלקי. אני מאוד אוהבת את האישה הזאת ולמדתי ממנה הרבה מאוד כשהייתי עומדת מאחורי הקלעים ומסתכלת עליה. לא הספקתי ללמוד בבית ספר למשחק, אז היא הייתה בית הספר שלי".
העיתוי הנכון
גור (87), זוכת פרס מפעל חיים מטעם אמ”י, אחת השחקניות הוותיקות והמוערכות בישראל, מתחזקת קריירת משחק של 70 שנה, שבמסגרתה שיחקה במרבית התיאטראות בישראל בלמעלה מ־100 הצגות שונות, בסדרות טלוויזיה פופולריות (“הפיג’מות”, “השיר שלנו”, “החיים זה לא הכל”, “חזרות”) ובסרטים רבים (“חתונה מאוחרת”, “הבשורה על פי אלוהים”, “הבלתי רשמיים”). "כל תפקיד אני לקחתי ולוקחת ברצינות, והוא הכי חשוב בעיניי כי תמיד חשבתי שאחרי זה אני אולי אמות ולא אספיק", היא אומרת. "כל תפקיד לקחתי ללב בצורה בלתי אנושית אפילו, כי לא חשבתי שאחרי זה יבוא עוד תפקיד. כל תפקיד הוא בעיניי התפקיד האחרון, והתפקיד האחרון הוא הכי חשוב והבית ספר הכי גדול. אם היה צורך במסגרת תפקיד מסוים, הייתי יוצאת לשיחות עם פסיכולוגים כדי להבין את הדמות שאני מגלמת. זה היה מרתק מאוד".
את מתרגשת עדיין לפני הצגה חדשה?
“אחרי כל כך הרבה שנים, אומנם אין לי את אותה התרגשות שהייתה לי בעבר על הבמה, אבל יש לי הרבה יותר ריכוז מאשר בעבר, שמא אשכח, שמא יברח מהראש, שמא זה לא יסתדר. עניין הריכוז מצריך הרבה כוח רוחני, ואחרי 20 הצגות אתה כבר מסתדר. ההתחלה היא תמיד מאתגרת”.
לאחרונה כיכבה גור בסדרת הקאלט “קופה ראשית” בתפקיד אמו הנרגנית של אמנון טיטינסקי (דבל’ה נבון). “ידעתי והרגשתי שהסדרה תתפוס ככה", היא אומרת. "זה הצליח, מלבד צוות היוצרים והשחקנים המעולה, גם כי זה בא בעיתוי הנכון. במאה הזו הכל השתנה. אנשים כבר לא מדברים, אנשים עסוקים בחיקויים ועסוקים כל הזמן בפלאפון הנוראי הזה. זו קללה. במקום ללכת לטלפון אנחנו משתחווים לו כל היום. אני מסתכלת בבתי קפה על אנשים, והם עסוקים בפלאפון במקום לדבר, וזה מאוד חבל כי איבדנו גם את האפשרות לקשר ולשפה".
ובכל זאת, מה את חושבת על הדור הצעיר של השחקנים?
“הם מאוד מוכשרים, ואני מקנאה בהם ובביטחון העצמי שלהם. הם יוצאים מבתי ספר למשחק עם המון ביטחון, בזמן שלי ולבני דורי לקח כמה שנים ללמוד מה זה המקצוע הזה. בתוך שלוש שנים וחצי הם כבר יודעים הכל, ואני צריכה לבקש רשות לפעמים להעיר הערה".
משהו לזכור
לצד ההצגה “מניין נשים”, משחקת גור בימים אלה בשתי הצגות נוספות בתיאטרון הבימה: “ראש המועצה” ו”משוגע עליה”.
איך עברה עלייך תקופת הקורונה?
“התקופה הזו לא הייתה חגיגה. חליתי גם בקורונה וגם בדלקת ריאות. תוסיף לזה שלא הייתה עבודה. לא היה נעים, אבל עברנו את זה. ככה אני מסתכלת על כל התפקידים שלי: זה נגמר, אם יבוא תפקיד אחר, אז יהיה לי משהו חדש לזכור".
מה את חושבת על היחס לשחקנים ותיקים בישראל?
“יכול להיות שאם הייתי בארצות הברית היחס היה יותר טוב, אבל היחס השתנה וגם התרבות השתנתה. אני היום כבר אישה זקנה ומה שאני רוצה זה לעבוד, שלא ישכחו אותי ויעריכו את מה שאני עושה, וגם שאני אעריך את מה שאני עושה כי לפעמים אני חוששת שאין לי יותר מה לתת, אבל עם כל תפקיד אני מבינה שעוד יש לי”.
עד מתי את מתכננת לשחק?
“אם אתה שואל אם אני מתכננת למות, אז אני לא מתכננת (צוחקת). כל עוד אני יכולה לשחק – אשחק. זה מה שאני יכולה ויודעת לעשות. בגיל 87 כבר לא אחליף מקצוע”.
ההצגות הקרובות:
29.9, 20:00, תיאטרון הבימה
30.9, 11:00, תיאטרון הבימה
1.10, 18:00, תיאטרון הבימה