"אם אני לא בטלוויזיה, אנשים שואלים: ‘לאן נעלמת?’": גילת אנקורי בראיון מיוחד

"קשה ללמוד בעל פה טקסטים לשתי הצגות חדשות ושונות כל כך זו מזו בבת אחת”, אומרת השחקנית גילת אנקורי, שמג’נגלת בימים אלה בין החזרות להצגה החדשה “דניאל בעלי”, שעולה בהבימה בהפקת תיאטרון המשולש, ובין החזרות להצגה החדשה של תיאטרון הקאמרי, “אני סבתא שלך”. “ללמוד בעל פה הצגה אחת בזמן שאתה כבר מופיע בהצגה שנייה זו לא בעיה, אלא אדרבה, אתה משתפר כי אתה כבר לא עושה את זה טכני מדי. אבל כשאלו הצגות חדשות במקביל, זה לא קל”.

ההצגה “דניאל בעלי” מאת מייקל מקיוור, שהועלתה במקור באוף־ברודוויי וזכתה לתרגום עברי של ירון פריד ולבימוי של רום רזניק, מביאה את סיפורם של רוי ודניאל, זוג הומוסקסואלים מניו יורק, שמערכת היחסים שלהם נמצאת בסכנה בעקבות אירוע טרגי שקרה במפתיע. אנקורי מגלמת בהצגה את בטי, אמו הקולנית של דניאל. לצידה משתתפים בהצגה טל קלאי, גיל וייס, ליאור זוהר ואיתי אורי. לפני כמה חודשים, בקריאת הבכורה המבוימת של ההצגה במסגרת הפסטיבל הלהט”בי “דרמה קווין”, זכתה אנקורי לתשואות הקהל. “זו הייתה אחת החוויות העוצמתיות שהיו לי בקריירה”, היא אומרת.

“אני לא זוכרת מתי הייתי בפרויקט שהקאסט והבמאי שלו כה מגויסים. הרי זה הפרינג’ של הפרינג’, זה לא משהו שאנחנו עושים בשביל פרנסה, ולא ידענו שזה יעלה אחר כך כהצגה רשמית. נפגשנו ועבדנו על הדמויות והיה חיבור בינינו. התרגשתי כל כך באירוע הזה, שאנשים דיברו על כך ימים שלמים אחרי כן. המחזה מעלה לא מעט שאלות מוסריות מורכבות. בהתחלה אנשים חושבים שזו קומדיה, ופתאום זה עובר מהפך גדול והופך לטרגדיה. הבמאי רום רזניק אמר לי שכשהוא הציע את התפקיד שלי לשחקנית מסוימת, היא דחתה אותו כי לא רצתה לשחק את הרעה. אני לא ראיתי בדמות הזו רעה, אלא אמא אוהבת”.

אילו סוגיות עולות בהצגה?
“כשגבר נמצא במערכת יחסים עם אישה במשך שבע שנים, אז היא ידועה בציבור שלו ויש לה זכויות. אבל בהצגה מתברר שלרוי ולדניאל, שחיים יחד שבע שנים, אין אותן זכויות. ההצגה גם מלמדת אותנו שתמיד צריך לדאוג לצוואה חתומה. הבת שלי הביאה עכשיו תינוק בהורות יחידנית, ועוד כשהייתה בהריון, היא דאגה שיהיה כתוב את מי היא ממנה להיות אפוטרופוס עליו אם קורה לה משהו. זה לא פשוט, אבל זה חכם. גם אני ומייקל בעלי עשינו צוואה לפני הקורונה. הלכנו לעורך דין, ופתאום הבנו שיכולים לקרות כל כך הרבה דברים בחיים, ולכן צריך לדאוג שהכל יהיה כתוב שחור על גבי לבן ולהיות מוכנים לכל תרחיש”.

מאז גילמה את דמות הדיווה של עידית לינוביץ’ בדרמה “רמת אביב גימל” בשנות ה־90, הפכה אנקורי לאייקון של הקהילה הלהט”בית בישראל. “אני מחוברת מאוד לקהילת הלהט”ב, והקהילה אוהבת אותי מאוד”, היא מספרת. “הנחיתי פעם את מצעד הגאווה, ואני מנחה אירועים של איגי (ארגון נוער גאה). אני מקורבת לקהילה ומכבדת אותה. לכן שמחתי להשתתף בהצגה הזו, כי אני אוהבת מאוד לתמוך בקהילה”.

נדמה שהפרסום העיקרי שלך בא מהטלוויזיה ומהקולנוע. מהי החשיבות של התיאטרון עבורך?
“התיאטרון זו העבודה שלי, זה הלחם והחמאה שלי. אם באה פתאום תוכנית טלוויזיה או משהו כזה, מה טוב, אבל זה תמיד בא בנוסף. חשבתי בקורונה על זה שכואב לי שאם הקריירה שלי תיגמר, אז יזכרו את מה שמצולם, וזה בפירוש, לדעתי, לא הדברים הכי טובים שעשיתי. התפקידים הטובים ביותר שעשיתי היו בתיאטרון. למשל בהצגה ‘החולה ההודי’, שביים אלון אופיר.

זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בלי איפור ולא זיהו אותי, כי גילמתי אישה מוכה ומסכנה, וזה בדיוק ההפך מאיך שהיו רגילים לראות אותי בטלוויזיה. ב’אורזי המזוודות’ גילמתי תפקיד בחליפת השמנה והייתי מציירת קמטים על הפנים. אני אוהבת מאוד לכער את עצמי על הבמה. אני חושבת שמי שראה את ההצגות האלה – ראה, ומי שלא ראה – זהו, זה מת, זה איננו. אין תיעוד לזה. וגם אם יש תיעוד, זה לא אותו דבר כמו לנכוח בתיאטרון ולחוות את הרגע המיוחד הזה. אם אני לא בטלוויזיה, אנשים שואלים: ‘לאן נעלמת?’, וזה כואב לי. אבל זה הגורל של שחקני תיאטרון, מה לעשות? מי שלא רואה אותך על הבמה – לא יודע שאתה קיים”.

מה את חושבת על הדור הצעיר של השחקנים?
“בחודשים האחרונים צילמתי שתי סדרות נוער, ‘זיגי’ ו’סקיי’, ואני אוהבת מאוד לעבוד עם צעירים. יש כישרונות נהדרים”.

מקום בלב

אנקורי (66) נמצאת בעולם התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע מאמצע שנות ה־70. “המשחק והבמה בערו בי מילדות, וזה עשה אותי גם ילדה מאוד לא מאושרת”, היא מספרת. “זה גרם לי להרגיש שכל יום שבו אני לא על במה הוא יום מבוזבז. בכל יום חיכיתי לרגע שאעמוד על הבמה. בשנת 2001 שיחקתי במחזמר ‘שלגיה’, ובסוף אחת ההצגות בהיכל התרבות בתל אביב, כל הקאסט עמד על הבמה. פתאום אני רואה ילד קטן עוזב את ההורים שלו ומתחיל ללכת לכיוון הבמה. אמרתי לעצמי: ‘הילד הזה יזכור את הרגע הזה כל חייו. הוא החליט שהוא רוצה להיות על הבמה’. אני זוכרת שכילדה הייתי בהצגה ‘פיטר פן’, וכשחזרנו הביתה, כל הילדים רצו לדעת לעוף, ורק אני אמרתי: ‘אני רוצה לשחק’”.

לאחר שחרורה מלהקת חיל האוויר החלה ללמוד תיאטרון בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. את קריירת המשחק החלה בסרט “הלהקה” (1978), שבו גילמה את שרי ליכטנשטיין. לדברי במאי הסרט אבי נשר, הוא כתב את הדמות לאחר האודישן שלה. “זה הסרט הראשון שלי, ותמיד יהיה לו מקום חשוב עבורי בלב”, היא אומרת. “לאחרונה הסרט עובד להצגה ופגשתי את השחקנים. שאלתי את הבמאי צדי צרפתי איך הוא בחר את השחקנית ירדן מרחבי, שמגלמת את התפקיד שלי. זה הרי לא היה תפקיד כזה גדול או בולט בסרט, וצדי עשה עבורו כל כך הרבה אודישנים. הוא אמר לי: ‘אני מחפש מישהי שיש לה אמביציה, שרואים שהיא תצליח, וזה לא משנה שהיא לא הזמרת הכי טובה, אלא יש לה משהו באישיות’”.

את בקשר עם החברים מהסרט?
“ברור. אני בקשר עם כולם כמעט. יש לי שריטה של ימי הולדת, אז גם לאנשים שאני לא בקשר איתם אני כותבת ברכה פעם בשנה”.

אהבת את העשייה הקולנועית בשנים ההן?
“אהבתי מאוד את הקולנוע. הייתה תקופה שעשיתי המון סרטים, סרט אחר סרט. אחרי ‘הלהקה’ צילמנו את הסרט ‘דיזנגוף 99'. בזמן הצילומים התחלתי לצלם את ‘אמי הגנרלית’, ואחרי זה את ‘נישואין נוסח תל אביב'. יום לאחר שתמו הצילומים התחלתי לצלם את ‘חמש חמש’. זו הייתה תקופה אינטנסיבית ומהנה מאוד. חשבתי שאפשר לחיות מקולנוע, אבל שם זה נגמר”.

נהנית מההצלחה?
“כן, אבל באופן כללי אני נהנית מאוד בעבודה כי אני מחליטה ליהנות. אני לא מתלוננת, אני ישר מתחברת לאנשים ושומרת על קשר. אני אוהבת מאוד את המקצוע שלי. לאבא שלי ז”ל היה חלום שאעשה תוכנית יחיד על במה, ואמרתי לו: ‘אני לא רוצה. כל הכיף שלי זה להיות עם פרטנרים. עם קולגות’. אני אוהבת להיות עם אנשים, ובגלל זה רוב החברים שלי צעירים מאוד. לא מתייחסים אחרת בגלל הגיל. זה מה שיפה במקצוע הזה”.

לאורך השנים גילמה אנקורי תפקידים רבים בתיאטרון (“בעל בריבוע”, “ילדים חורגים לאלוהים”, “מי מפחד מווירג’יניה וולף?”, “קומדיה של טעויות”), בקולנוע ובטלוויזיה, אך הפריצה הגדולה לקונצנזוס הגיעה כאמור בעקבות גילום דמותה של עידית לינוביץ’ ב”רמת אביב גימל”, ששודרה בין 1995־2000. “עדיין מזכירים לי את עידית לינוביץ’, בין שזה בתיאטרון ובין שזה ברחוב”, היא אומרת. “בהתחלה היה לי קשה עם זה כי הרגשתי שהיא השפיעה על הקריירה ועליי ותפסה מקום גדול מדי, אבל היום, 25 שנה אחרי, ואחרי שעשיתי את הגרסה הקומית של עידית לינוביץ’ בסדרה המצוינת ‘תנוחי’, אני מבינה שבאיזשהו מקום זו מתנה. רפי רשף אמר לי: ‘כשראיתי את עידית ב’רמת אביב גימל’ הרגשתי שזכית בפיס’. אז נכון, זכיתי בפיס, אבל גם אלה שזוכים בפיס משלמים מחיר”.

שיערת שהיא תהפוך לכזו איקונית?
“לא, לא היה לי מושג. לאף אחד לא היה מושג. יואל זילברג כתב את זה בשבילי. הוא קרא לבעל ‘מייק’ על שם בעלי מייקל. יואל זילברג עשה לי את הקריירה. הוא היה דמות חשובה מאוד בקריירה שלי”.

את מתגעגעת להמולה שהייתה סביבך בעידן הטלנובלות?
“בטח. זו הייתה תקופה מדהימה. אהבתי את זה מאוד. אומנם פתאום לא העזתי ללכת למכולת לא מאופרת כי כל הזמן הרגשתי שבודקים את זה מאוד, אבל בטח שאהבתי. הייתי שחקנית עובדת במשך 18 שנה, ופתאום הייתי כוכבת. הגעתי לזה בשלה. כבר הייתי אמא וכבר הבנתי איך התעשייה עובדת. ידעתי שזה לא תמיד יישאר ככה, ידעתי שגם יהיו תקופות דלות”.

בין היתר כיכבה אנקורי על המסך הקטן גם ב”עספור”, “כאן גרים בכיף”, “תנוחי”, “Oboy”, ולאחרונה כאמור גם בסדרת הנוער “זיגי”, שבה גילמה את ראש הממשלה. “באחד הפרקים מישהו מנסה להתנקש בי”, היא מספרת. “היו לי שם נאומים שצוות היוצרים פחד שהערוץ לא ירשה, והוא הרשה. זה הרבה יותר מסדרת נוער. זו הייתה חוויה עוצמתית ומצמררת”.

אהבה מהסרטים

לאורך הראיון אנקורי מזכירה פעמים רבות את בנותיה, את נכדיה – שאחד מהם כאמור נולד אך לאחרונה - ואת בעלה, הבמאי והמפיק מייקל גרינספן. “הכרתי את מייקל כשעשינו הקלטה לתיאטרון הבובות של אריק סמית להצגה ‘הקוסם מארץ עוץ’, בבימויו של יוסי גרבר, ב־1980”, היא מספרת. “אני הייתי המלכה הטובה של הצפון ומייקל היה איש הפח, וכך הכרנו. אהבה מהסרטים”.

הבנות שלכם הלכו בעקבותיכם?
“לא, ממש לא. זה לא עניין אותן. הבת הגדולה ירדן מתגוררת בניו יורק. היא מתרגמת עטורת שבחים ופרסים של ספרים ומחזות מעברית לאנגלית. בתי אורן היא אדריכלית”.

את שלמה עם המקום שבו הקריירה שלך נמצאת עכשיו?
“אני שמחה מאוד על הקריירה שלי כי אני אדם שמח מטבעי. להגיד לך שאני מרגישה שניצלו את מלוא הפוטנציאל שלי? ממש־ממש לא. פעמיים הרגשתי שמנצלים את הפוטנציאל שלי - בהצגות ‘מי מפחד מווירג’יניה וולף?’ ו’החולה ההודי’. אלו הפעמיים היחידות שבהן הרגשתי שממש מוציאים ממני משהו שהוא יותר ממה שאנשים רואים בדרך כלל, ואני מחכה לתפקיד ולבמאי שיחשפו בי מעבר למה שאנשים רואים”.

חשבת פעם להשתתף בריאליטי?
“לא, לא, לא, לא. אין ריאליטי שלא הציעו לי. אני תמיד אומרת להם: ‘תאחלו לי שלא אצטרך לעשות את זה’”.

איך עברה עלייך תקופת הקורונה?
“אהבתי את תקופת הקורונה. קודם כל, הייתי בסוד בחזרות עם טוביה צפיר להצגה ‘אהבה’ מבית התיאטרון העברי. עבדנו אצל טוביה בבית, וזה היה משהו להיאחז בו כשתיגמר הקורונה - אם לא נמות ממנה. חשבתי שהלך לי המקצוע, וזה היה מפחיד מאוד. כשסגרו את ברודוויי, חשבתי שהעולם נגמר. אבל נהניתי מהיחד בבית. היינו אני, מייקל, אורן בתי ושלוש כלבות. התחלתי לבשל, שזה משהו שלא עשיתי לפני כן, והיינו עושים הליכות בפארק. התגעגעתי מאוד לאמא שלי. היה משהו בהשתבללות הזו שאהבתי. בכלל, אני אוהבת להיות בבית. יש לנו בית גדול, אז לא עלינו יותר מדי על העצבים אחד של השני”.

את אוהבת להיות סבתא?
“זה הייעוד שלי בחיים. עכשיו יש לי נכד בן חודשיים שחי איתי בבית. הרי שני הנכדים הגדולים שלי בניו יורק. אורן גרה איתי, אז אני רואה את הנכד שלי בכל יום. הוא משוגע עליי. אם הוא עצבני, אני מתחילה לשיר והוא נרגע. אני מספרת לו סיפורים. זה נפלא”.
דיברת בעבר בראיונות על הפרעת הפרוסופגנוזיה (קושי בזיהוי פנים) שמלווה אותך. איך את מתמודדת עם זה?

“אני לא מזהה את עובדי הבמה, וזה לא קל. פעם חשבו שאני סנובית מפני שאני לא זוכרת פרצופים וזו תחושה לא נעימה, אבל היום אנשים כבר יודעים על הפרוסופגנוזיה שלי, וכל מי שפוגש אותי אומר לי מי הוא, ואם אני מזהה מישהו, הוא מאושר כל כך כי הוא מרגיש מיוחד”.