"קיין מול איז נישט צו שפייט?"- אני שואל את אברהם סלקטר. תחילה, מגיב השחקן החביב הזה בפליאה של מה אני רוצה ממנו, אבל תוך שניות הוא מתעשת ופורץ בצחוק. "הרי כך נקראת ביידיש הצגת 'אף פעם לא מאוחר', שבה אני משחק כעת", הוא אומר. "כן, בולגרי שכמותי ביידישפיל! צריך להתרגל. כמשקל-נגד, יש לי עכשיו אפשרות להתרפק על הלדינו מהבית בהצגת 'בוסתן ספרדי', בהבימה".
חתיכת טיפוס, סלקטר. עד הגיעו אשתקד לגיל 76, הוא היה קורע את העיר באופנועים כבדים ואז החליט להתפשר על קטנוע מדגם "ג'ילרה", חלילה לא על אופניים חשמליים. "אני חייב להרגיש את המנוע מתחת לרגליים שלי", מסביר השחקן שהקיף את העולם במסעות מרתקים עד שהחליט לפרוש בשיא לאחר שכבש במו רגליו אפילו את אנטארקטיקה, שאליה הגיע בשוברת-קרח. "ממה שהייתי מרוויח כשחקן, הייתי מוציא בקיץ על מסעות. הרי חיים פעם אחת..."
היכן תפסה אותך ההזמנה ליידישפיל?
"לא תאמין! זה תפס אותי ב'בוסתן ספרדי', בהבימה, כשפתאום קיבלתי טלפון מששי קשת, המנהל שלהם. 'סלקטר, אני צריך אותך!', הוא הודיע לי. זאת הייתה חתיכת הפתעה. אמרתי לו שאני בהבימה ויש לי עוד שתי הצגות, כשחוץ מזה, מה לי וליידיש. 'אתה תביא אלינו את הלדינו שלך', הוא הרגיע אותי. אז הוא העלה על הקו את קובי אשרת, המנהל המוזיקלי של ההצגה שם, ששאל אותי אם אני זוכר שירים בלדינו. אז שרתי לו קצת ממה ששמעתי מסבתא ומאמא שלי. 'אתה בפנים!', הם סגרו עניין".
הופתעת?
"לא לגמרי. בבית ליסין שיחקתי בהרבה הצגות עם יונה אליאן, אשתו של ששי. יום אחד שאלתי אותו בצחוק מתי ייקח אותי ליידישפיל. 'אל תדאג', הוא ענה לי ומאז עברו שנים".
נפלת מהכיסא, כשנאמר לך שתככב בהצגה עם ציפי מור, לאחר שכביכול מה לך ולה?
"אני לא אחד שנופל. אמנם אף פעם לא יצא לנו לשחק יחד, אבל בתיאטרון המסחרי כולם מכירים את כולם. עכשיו אנחנו לראשונה באותה הצגה עם שוקי וגנר, שגם איתו לא עבדתי עד כה ועכשיו גיליתי איזה במאי מקסים הוא. איתנו יש שחקנים צעירים והאווירה נהדרת".
המחזה "אף פעם לא מאוחר" נכתב על-ידי אנדראה באואב, אשת-תיאטרון מיומנת שעלתה מארגנטינה. ההצגה התלת-לשונית, עם שילוב של עברית, יידיש ולדינו, מוגדרת כדרמה מוזיקלית, הבאה להוכיח שלאהבה אין גיל.
סלקטר מתרוצץ עלי במות מזה 50 וכמה שנים טובות, אבל פרט לשתי הצגות-יחיד שהציג במרוצת הזמן, זה לו כעת התפקיד הראשי (כאמור בשותף עם ציפי מור) הראשון בבחינת אף פעם לא מאוחר, כשם ההצגה. זה לא מקרי. סלקטר, שחקן אופי נהדר, מוכר כמומחה לתפקידי-משנה, שאיתם הוא גונב לא פעם את ההצגה מהכוכבים הגדולים.
"כל תיאטרון והכוכבים שלו, אבל לא פחות מהם צריכים אחד כמוני", הוא אומר. "גם אם אני לא מתלונן, מבחינת תפקידים ראשיים זכיתי לתיקון בדמותו של הבן שלי, מיכה סלקטר, שלגביי הוא ההמשכיות שלי וההתגשמות שלי, כשם שאני ההמשכיות של לאון קונפורטי, צ'טו איך שכינו אותו, בן-דוד של אמא שלי, שהיה בבולגריה שחקן ענק".
היא עודדה אותך ללכת בדרכו?
"ההפך! כשבגיל 15 הודעתי לאמא שלי שאני רוצה להיות שחקן, היא ירדה עלי - 'מה, השתגעת, אתה רוצה להיות קוף של אנשים?', כי למרות הדוד, במשפחה שלי לא החשיבו את המשחק כמקצוע. אז היום, לאחר ששיחקתי בכל התיאטראות כאן, חוץ מבגשר, הוכחתי שאני הכל חוץ מקוף..."
"בכל התיאטראות"?
"אכן, לא תכננתי את זה, אבל ככה זה יצא. עכשיו, לדוגמה, חוץ מההצגות ביידישפיל ובהבימה, שדיברנו עליהן, אני עושה תפקיד קומי בתיאטרון באר-שבע, בהצגת 'טופס 17', מאת גיא מרוז וגם משחק בהצגת 'הכל זהב', משירי התרנגולים, בתיאטרון הארצי לילדים ולנוער. בקרוב אשחק גם ב'תיאטרון העברי', בהצגת 'הניצול האחרון'. אולי זה עושה רושם של הרבה, אבל לא הייתי אומר שבסך הכל דרכי כשחקן הייתה סוגה בשושנים".
למה לא סוגה בשושנים?
"כי בשנים ששיחקתי בתיאטרון המסחרי במאים מהתיאטרון הרפרטוארי לא הטריחו את עצמם לבוא ולראות אותי משחק שם. לימים, כל הרפרטוארי הפך למסחרי".
סלקטר עלה ארצה עם משפחתו בגיל שלוש וגדל ביבנה, "שם הייתי מילדות המצחיקן של הכיתה". בעת שירותו הצבאי בחיל האוויר הוא התייצב לראשונה מתחת לחופה בגיל 19 וחצי. זה לא היה בצחוק. כששואלים אותו מה בער לו, הוא מספר שזה היה מחמת כבוד המשפחה, שכן בהיותו עדיין בסדיר כבר היה אב לבתו הבכורה וגם למד משחק אצל הבמאים פיטר פריי ועדנה שביט.
כשסלקטר השתחרר, הוא התקבל לעבודה בתעשייה האווירית, אבל לא עבד שם אפילו יום אחד. זאת, כשב-66' הוא החל בגיל 21 במרוץ התפקידים המרתוני שלו בהצגת "המלט". איך כבר אז? - "כשהשחקן מיכאל גור (מוותיקי התיאטרון העברי, שהיה מבוגר מסלקטר הצעיר בכמעט 50 שנה - י. ב-א) חלה, קונרד סוינרסקי, הבמאי הפולני של ההצגה, רצה רק אותי במקומו, למרות שעדיין לא למדתי בבית-ספר למשחק. עד היום, הגם שהשתלמתי במשחק בניו-יורק, לא סיימתי שום בית-ספר כזה, לאחר שמבית צבי העיפו אותי. אגב, אף אחד מאלה שלמדו שם איתי לא נהיה שחקן ואילו אני - כן!"
רצית שבנך, מיכה, ילך בעקבותיך?
"האמת - לא. הייתי לוקח אותו איתי להצגות-ילדים ומראה לו כמה זה קשה. 'טוב, אז אני אהיה טייס', אמר הילדון בן העשר. אבל כשראיתי איך שבגילו הצעיר דאז הוא התלהב לעזור מאחורי הקלעים, הבנתי שהעסק אבוד ואין מה לעשות נגד הג'וק שנכנס לו לראש. היום אין אבא יותר גאה ממני, מה גם שהוא לא הצטרך לעבור את דרך החתחתים שעברתי. לא רק זאת. הוא הביא למשפחה שלנו כלה נהדרת (אולה שור-סלקטר - י.ב-א). כששיחקנו יחד בהצגת 'אנטיגונה' היו לי ערב-ערב דמעות בעיניים, כשהיא השמיעה שם מולי את המונולוג קורע הלב שלה".
סלקטר חי בתל-אביב עם זוגתו, אירנה גלוזמן, יוצרת תפאורה ותלבושות בתיאטרון ובאופרה. "אנחנו 13 שנים יחד - ובלי חתונה", הוא מעיר. "הספיקו לי הגירושים משלוש הנשים הקודמות שלי, שאף אחת מהן לא הייתה מהתחום שלי".
אם הזכרנו בפתח דברינו את מסעותיך, הבה נסיים איתם. איך נעקצת על-ידי החיידק?
"תהרוג אותי אם אני יודע איך, בפרט שאני, אחד שלא אוהב קור, הגעתי למקומות הכי קרים בכדור הארץ, כמו אלסקה וגרינלנד, אי ענק מלא קרחונים. גם באיסלנד הייתי וטיפסתי על ההימלאיה. אני זוכר את עצמי קורא את הכתבות של דידי מנוסי על המסעות שלו בעולם ומשתגע מאיך שהוא הצליח להגיע למקומות שאני אפילו לא חלמתי להגיע גם כן אליהם. אני יצאתי לעולם ב-75', כשבקטנה, עדיין, חרשתי את סקנדינביה, שם ביקרתי באוסלו באונייה של מגלה הארצות רואלד אמונדסן והבטחתי לעצמי שיום אחד גם אני אגיע לקוטב".
"שלא תטעה - אני לא איש עשיר ואף פעם לא הייתי. את הכל מימנתי ממה שהרווחתי כשחקן. ואם תשאל אותי מה דחף אותי למסעות האלה, אז הכל בגלל שרציתי לראות עולם. הרי משעמם אותי העולם הרגיל, מה גם שתמיד חיפשתי את הלא רגיל, כשאיכשהו סערות החיים האמיתיים שלי רתקו אותי קצת יותר מהסערות המשוחקות על הבמה".
על איזה תפקיד אתה חולם?
"תן לי לשחק את טוביה החולב, אולי המלך ליר - ואהיה עוד יותר מאושר. הייתי מת לעשות את התפקידים האלה, אבל מי ייתן. אולי ביידישפיל..."