המחזאית נועה לזר קינן בהצגה חדשה המבוססת על חוויותיה כאם לאוטיסט

כשבנה של המחזאית נועה לזר קינן היה בן ארבע וחצי הוא אובחן על הרצף האוטיסטי. עכשיו כשהבן מיכאל בן תשע, עולה בתיאטרון באר שבע ההצגה "קצר", שכתבה לזר קינן, המבוסס על חוויותיה כאם לבן על הרצף האוטיסטי עם תפקוד גבוה, תוך התמקדות ברגע הגילוי ואיבחון האוטיזם, לצד האופן שבו כל אחד מההורים מגיב לבשורה משנת החיים.

"כשפנו אלי מתיאטרון באר שבע שאכתוב על זוג, חשבתי שיהיה זה מחזה על זוג במשבר אמצע החיים ועיסוק במיניות. באותו שלב החלטתי שהאשה תהיה סופרת שכותבת רומן אירוטי, וכשהגבר מגלה את הכתוב הוא משוכנע שאשתו בוגדת בו. ברקע, כמו בחיים שלי, בני הזוג הם הורים לשני ילדים בת ובן, כשהבן נמצא על הספקטרום. לצורך העלילה, קראתי המון רומנים רומנטיים ונהניתי. זו תעשייה מטורפת ורווחית של נשים", היא מספרת.

אבל כמו שקורה ביצירה, קרה גם פה. נרטיב שונה השתלט על הכתיבה של לזר קינן והסיט אותה מכוונתה המקורית. "הילד האוטיסט התפרץ לתוך המחזה ודרש את מקומו, כאילו אמר לי: 'אני פה הנושא, ואת לא תשימי אותי ברקע'", היא משחזרת.

נאבקת בו?
"כתיבת המחזה לוותה על ידי בימאית ההצגה רוני ברודצקי, והדרמטורגית של תיאטרון באר שבע שחר פנקס. מההערות שלהן למדתי שהתמודדות של בני הזוג עם אבחון האוטיזם היא זו שמעניינת.  לפיכך קראתי שוב את סיפור אבחון האוטיזם של בני, והחלטתי לשים את זה בלב המחזה".

בשנות חייו הראשונות של מיכאל, התמקדו הוריו המחזאית נועה (לזר) ורותם קינן, שחקן ומורה למשחק, בשיבושי השפה של בנם, לצד ויסות רגשי והתנהגות 'שובבה'. "היחידה במשפחה שהבינה אותו היא נעמי, אחותו והבת הבכורה שלנו. היא היתה לו מעין סייעת פרטית. גם אמי, שהיא פסיכולוגית במקצועה דחפה אותנו לבדוק את התפתחותו אצל קלינאית תקשורת, ממנה נשלחנו למכון להתפתחות הילד ובסופה של סדרת אבחונים ובדיקות מיכאל אובחן על הרצף האוטיסטי".

איך הגבתם?
"אני זוכרת שישבנו מול סוללה של נשות מקצוע: פסיכולוגית, נוירולוגית ומאבחנולוגית ושלושתן תיארו את הבן שלנו כרשימה של לקויות והפרעות. ברגע הראשון רציתי לצעוק: 'אתן לא יודעות את העבודה שלכן, אם אתן לא רואות שהוא הילד הכי מגניב בעולם' אבל במקום זאת גייסתי את כישורי המשחק שלי ושיחקתי את האמא הליברלית ואמרתי: 'מבחינתי הוא אותו הילד מלפני האבחון ולא משנות לי ההגדרות, העיקר לקדם את הילד'. כלומר, נתתי את התשובה שהן רצו לשמוע, למרות שלא היה לי מושג לה אני נכנסת. לא ידעתי מה זה אומר לגדל ילד אוטיסט ואיזה קשים יצוצו בדרך. אגב, חשוב להדגיש, יש גם יתרונות לאוטיזם. למשל הנחות בארנונה ותו נכה. אז בבקשה, 'תאבחנו תאבחנו', כל עוד יש לנו חניה בתל אביב", היא מתבדחת.

סוג של הכחשה?
"בהפוך על הפוך. כשעשיתי חשבון נפש ההבחני בהכחשה. כל הזמן אמרתי על עצמי 'הרי אני כותבת על חיי בצורה חופשית וגלויה בבלוג 'זה לא מה שהבטיחו לי' בדיגיטל של 'הארץ', התגובות והפניות שקיבלתי המחישו לי את הצורך בשיח על הנושא הזה".

"קצר" איננו המחזה הראשון שעלילתו לקוחה מחייה הפרטיים של לזר קינן. בתקופת הקורונה עלה ב"הבימה" המחזה "ברטוד ואגנוס" ("לא שרד את הקורונה") ובמרכזו סיפורם של זוג זקנים שהאשה מתמודדת עם אלצהיימר. "כתבתי את המחזה בהשראת סיפורם של סבא וסבתא שלי. שניהם חיו עד גיל מופלג לטוב ולרע, והייתי שם לראות גם את תהליך ההתדרדרות", היא מגלה. 

בימים אלה היא שוקדת על כתיבת קומדיה רומנטית, המיועדת גם היא לתיאטרון באר שבע. הפעם מלאכת הכתיבה נעשית עם ובהשראת סיפורה של חברתה הבימאית דפנה זילברג, שהתאלמנה לאחרונה מבעלה העיתונאי נבו זיו. "הסיפור מתמקד בצוואתו של הבעל לאשתו הצעירה, בה מופיעים שלושה מספרי טלפון של גברים שהוא מייעד לה לצאת איתם לדייטים כדי למצוא אהבה חדשה. זה אתגר להכניס את הסיפור הכואב לתוך קומדיה. הכל עדיין, טרי אבל זה כוחו של ההומור. לא פעם כשדפנה מספרת לי דברים אני אומרת לה, אוי, זו יכולה להיות סצנה נהדרת".

לאחר האבחון בו נקבע שבנה אוטיסט בתפקוד גבוה, עבר מיכאל לגן תקשורת כאן זכה לדברי אמו, לשקט ובידוד מכל רעשי הרקע בהם היה טרוד בגן הקודם שלו. "ממש באותו רקע בקע מהילד הכשרוני, האמן. הוא דיבר על הרגשות שלו ושיבושי השפה נעלמו".

כיום מיכאל לומד בבית הספר לאמנויות, כשצמודה אליו משלבת.
"הוא עבר מכיתה עם שמונה ילדים לכיתה גדולה. אז  קצת יותר קשה לו. אומרים עליו שהוא ילד אהוב ובודד' קשה לו לעשות חברים. בגן תקשורת היה לו חבר אחד טוב. כמי שמרושתת בחברות עוד מימי בית הספר היסודי ומאמינה מאד בכוחה של חברות, נחמץ לי הלב כשאין לו חברים", משתפת נועה לזר קינן.

בהצגה "קצר" (עולה הערב, יום שני 7.11 בשעה 20:30 בבית ציוני אמריקה בתל אביב), הקהל הוא חלק מההתרחשות ובהשתתפותו. 

בני הזוג דדי ונתי הם הורים לילד האוטיסט בהצגה, בגילומם של השחקנים מולי שולמן ואפרת ארנון, זוג נשוי במציאות מזה 18 שנים. "הם מקצוענים שיודעים לעבד ביחד בצורה מעוררת השתהות", מפרגנת המחזאית.

ההתמודדות שלכם במציאות דומה לזו שעל הבמה?
"לטובת הדרמה הגבר בהצגה מתקשה לקבל את האבחון בטענה, שהם הוריו מכירים את הילד טוב יותר. האשה לעומתו מקבלת את האבחנה וקובעת לילד אין ספור טיפולים". 

כידוע אצל כל זוג יש מי שעושה יותר ויש מי שבורח.
"אני נוטה להכיל יותר ולעשות למיכאל הנחות והטבות נכה. לרותם יותר קשה לקבל שהוא מתנהג בצורה מסויימת. ודורש להחזירו לתוך קווי הגבולות. ילד עם צרכים מיוחדים מאיים על זוגיות. כי מדובר בקושי בלתי צפוי. אני מרגישה שאני ובן זוגי תמימי דעים בקשר לדרכי הטיפול והחינוך, ועדיין יש הרבה מצבים שאני בוחרת בדרך אחת והוא בדרך אחרת".

יש מקום להומור?
"הומור הוא הנשק הכי טוב, בחיים ועל הבמה. הומור מייצר הרחקה. אני נמצאת בסיטואציה שבה אני גם צוחקת על עצמי  ועלינו. ועם בן הזוג אני צוחקת על המצב. גם למיכאל יש הומור, כך שלפעמים אני מצליחה לשכוח שהוא אוטיסט".

גם העיבוד האמנותי, לדבריה, עוזר להתמודד עם החיים המורכבים. "אני מאמינה בלשתף ולדבר על הדברים. אני כותבת כשיש משהו שיושב על הלב, כשאני מוציאה אותו אל הנייר/המסך זה מארגן לי את הדברים והופך את האיכסה למשהו יפה וגם מנגיש את הסיטואציה לאחרים. אנשים לא בהכרח מבינים עם מה מתמודדת משפחה המגדלת ילד עם צרכים מיוחדים. להצגה יש כוח  להציג את החוויה לעומקה. ב'קצר' אני שמה דגש על כך שאנחנו ההורים עובדים על נצחונות קטנים ומשתדלת לא לחשוב על העתיד. אני לומדת על כוחה של דרך ארוכה".

מתי מאד יש נחת ומתי קשה.
"זה מורכב. כשאני נחשפת לסיטואציה שבה מיכאל מרגיש שייך  לחבורה, משתלב במשחק, או כשילד מזמין אותו אליו הביתה אני דומעת מהתרגשות ומייחלת לעוד נצחונות דומים. מנגד כשהוא מרביץ לי ברחוב, האנשים אולי רואים אמא גרועה וילד אלים, אנחנו כמובן משדרים אפס סבלנות לאלימות. אבל אני מכירה את הרגשות שתוקפים אותו בעוצמות. מיכאל הוא ילד חכם ורגיש ושרמנטי. ובמיוחד אני מודאגת מעתידו כאוטיסט. ההצגה פותחת את הפרסקבטיבה, ועוזרת לחברה להבין את המורכבות ואולי גם לסייע".

 לפעמים יש לך רצון לברוח?
"בטח. בכלל באמהות יש פנטזיה להיעלם לפעמים. לא מזמן ביקרתי חברה בברלין, בדרך חזרה הביתה ליד הרכבת לשדה התעופה ראיתי שלט של הרכבת לאמסטרדם. עם קצת פחות שיקול דעת הייתי עולה על הרכבת לאמסטרדם. כמובן שעליתי על הרכבת לשדה התעופה. בחודש מאי השנה הוזמנתי לרזידנסי בתיאטרון מיכנן לכתוב מחזה. זו היתה הזדמנות של פעם בחיים, אבל לצערי נאלצתי לקטוע את שהותי שם ולחזור הביתה שבועיים לפני סיום התוכנית. הפסיכולוגית של בני אמרה לי ש'הילד מתפרק לגורמים'. אז עם משפט כזה לכי תגשימי את עצמך. מקרה קיצוני שבו האמהות מתנגשת עם ההגשמה העצמית".

אבל לא הכל רע. שכן בסופה של השהות המקוצרת במינכן יצא מתחת ידה המחזה "קצר" שמועלה בתיאטרון באר שבע, ואף תורגם לגרמנית ויועלה על במות בגרמניה.
"בזכות המחזה, הצלחתי להגיד לבני שהוא אוטיסטי" היא מגלה. "באחד הימים כשהייתי עסוקה בכתיבה למחשב, מיכאל התיישב לי על הברכיים, וקרא חלק מהמשפטים הבוטים שריצדו על המסך. כמו, 'מה הייתם מעדיפים ילד אוטיסטי או ילד אלרגי לאגוזים?'. פתאום הוא עצר ושאל 'מה זה אוטיסטי?".

איך הגבת?
"החלפתי מבטים עם רותם בעלי, וגם נעמי הבכורה שמעה והתייצבה, כך בלי מילים היה ברור לשנינו, שעכשיו זה הזמן לבשר למיכאל מיהו. שיחזרנו איתו את הימים שהיה בגן תקשורת והבהרנו לו שהקשיים שהיו ויש לו הם אוטיזם. במקביל ניסינו להדגיש גם את היתרונות שיש באוטיזם. אבל מיכאל קטע אותנו ואמר: 'אני רוצה להיפטר מאוטיזם'. עם הזמן הוא גם למד לנצל את המצב לטובתו, למשל כשהוא עושה משהו אסור הוא בא עם חיוך כובש ואומר 'אבל אמא, אני אוטיזם'".