"הרגשתי שגיליתי אוצר": מיכל גבריאלוב חושפת כיצד נולדה תערוכה הציורים שלה

אפשר לומר שתערוכת הציורים החדשה של מיכל גבריאלוב, שתיפתח בשישי הקרוב, 6 בינואר, בגלריה “על הצוק” בנתניה - נבטה לפני תשע שנים, עם פטירתו של אביה, פרופ’ אוריאל ליטאור, מחלוצי חקר המוח בארץ ומייסד המחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן. רק אז גילתה גבריאלוב כי סבה, ד”ר פרנץ שמעון ליטאור, אביו של אביה, הוריש לה את ארכיון הצילומים הנדיר שלו.

“הרגשתי כמי שגילתה אוצר, וברגע הראשון לא ידעה מה בדיוק לעשות איתו”, היא מציינת. “את המסע אל התכולה הרבה שלו ערכתי עם חברתי מתקופת העבודה שלנו בהפקות ברשות השידור, דניאלה גרדוש־סנטו (בתו של הקריקטוריסט דוש – יב”א), שהיא אוצרת התערוכה. חלקו של החומר עדיין נמצא בארגזים”.

סבה של גבריאלוב עלה ארצה מברלין ב־1921, שמונה שנים לאחר שביקר בה לראשונה ונכבש בקסמה. כבעל תואר ד”ר בחקלאות הוא נקלט במכון וולקני, שנפתח בעיבורה של ראשון לציון בשנת עלייתו. “סבא שלי המציא פטנט חשוב בתחומו”, מספרת נכדתו. “כשהוא הבחין בכך שרבים מהתפוזים נרקבו לפני שהספיקו לייצא אותם לחו”ל, הוא עלה על זה שניתן למנוע את ההבשלה המוקדמת של הפרי כשעוטפים אותו בנייר שעווה טבול בחומר מסוים”.

לצד עבודתו המדעית, המשיך כאן סבא פרנץ בתחביב הצילום שבו החל בגרמניה וצייר להנאתו. “אני זוכרת אותו כסבא מלבב ומצחיק”, מספרת גבריאלוב, שהייתה בת 21 כשהוא נפטר. “הקשר של שנינו לאמנות קירב בינינו ולמדתי ממנו המון בשעות האיכות שהוא הקדיש לי תוך כדי פיתוח הצילומים בחדר החושך”.

בתערוכה, המכונה “המחר לא ימחק את העבר”, מתבססת גבריאלוב על הצילומים של סבה, תוך שהיא מחזירה אותנו אל תל אביב הקטנה של שלהי שנות ה־20, ראשית שנות ה־30, כששיירות של גמלים עדיין דנדנו בחולות הזהב בעיר המתהווה. באחד הצילומים מאז מנציח סבא פרנץ תהלוכת שבועות בשמש הארץ־ישראלית הקופחת. הצועדים בסך הם ילדי גן הילדים שהפעילה זוגתו, רגינה, ובו בנו הילדים את הצעצועים של עצמם מחומרים טבעיים.

לו סבה של גבריאלוב היה בחיים, בוודאי היה מופתע לגלות איזה טיפול מקבלים צילומיו בתערוכה מנכדתו. “אני מוסיפה ציורים וצבע לצילומי השחור־לבן של סבא שלי, גם קטעי צילומים שצילמתי, אבל נאמנה לשם התערוכה”, היא מספרת. “שאלתי את עצמי לא מעט איך הוא היה מגיב לתערוכה. המחשבה הראשונית שלי הייתה להציג צילומים שלו בתערוכת צילום ונרתעתי. האמת היא שהייתי בלא מעט תערוכות כאלה, בארץ ובחו”ל, ומכולן השתעממתי. חיפשתי משהו אחר. קיבלתי השראה ממיקי, בעלי, שלקח שירים טורקיים ישנים, שלא עשו לי שום דבר, והנגיש אותם לעכשיו. נראה לי שסבא שלי היה שמח לראות מה שאני עושה מהצילומים שהוא צילם ואפילו גאה בי”.

יונה בחלון

מיכל גבריאלוב, 64, נולדה וגדלה ברחובות. “הבית שלנו היה במכון ויצמן, ליד מקום העבודה של אבא שלי”, היא משחזרת. “זה היה סוג של גן עדן במקום שקט עם כרי דשא גדולים, ליד הארמון של נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן. אני זוכרת משם את אלמנתו, ורה, שמשום מה הפחידה את הילדה שהייתי. תמיד הייתי עם הפנים לאמנות. השתתפתי בכל מיני תחרויות ציור לילדים. הציירת נעמי סמילנסקי הייתה המורה שלי לציור ועודדה אותי להמשיך בתחום”.

לאחר לימודיה בתיכון ושירותה הצבאי באמ”ן, נסעה גבריאלוב לארצות הברית כדי ללמוד קרימינולוגיה ומשפטים באוניברסיטת בוסטון. “היו לי מחשבות שצריך לעזור לחלשים”, היא אומרת, “אבל שלוש השנים שלמדתי שם לא הביאו אותי לשום מקום. במקביל למדתי שם תולדות האמנות וציור והשתכנעתי שזה הכיוון שלי. חזרתי לארץ, הכרתי את מיקי וניסיתי להציע לו לנסוע איתי לבוסטון. כשזה לא הסתדר עם התוכניות שלו, נשארתי כאן איתו”.

לפני היכרותם, מיכל הייתה נשואה לזמן קצר, וגבריאלוב היה גרוש עם שני ילדים קטנים. “זה לא הפריע לי”, היא אומרת. “כאידיאליסטית, זה חימם לי את הלב לראות איך שהוא טיפל במסירות בבנים שלו”.

אריק איינשטיין היה חלק מההווי אצלכם?
“בוודאי. אריק היה בא הרבה למיקי, לעבוד איתו על שירים. אני זוכרת הרבה צחוקים שהלכו איתו ודיונים על המילים של שירים. כשהם כתבו את ‘עוף גוזל’, הייתה לנו יונה שקיננה באדן החלון, וצילמתי אותם איתה”.

בעקבות עבודתה בהפקות טלוויזיה הפכה גבריאלוב בהמשך לסוכנת אמנים. “בעבודתי שם לקחתי קורסים לתסריטאות ולמחזאות, ונהיה לי מובן שיש צורך בתסריטאים ובאנשי תוכן אחרים לטלוויזיה”, היא מסבירה.

בין לקוחותיה היו נועה ירון, איל קיציס, שרון טייכר וערן זרחוביץ'. “קיציס היה קופירייטר במשרד פרסום, שעשה מדי פעם סטנד־אפ. לפני שהוא התפרסם, הוא כתב לאחרים”, היא מספרת. “כך היה גם זרחוביץ’, ששנים התכנס לכתיבה עד שהשתחרר המופיען שבו והגיע למה שהוא היום. טייכר היה קורע אותי מצחוק עוד לפני שהכירו אותו. עכשיו כולם רואים את היכולות שלו”.

האם עיסוקך הנוכחי באמנות ועיסוקך בעבר כסוכנת אמנים לא רחוקים מאוד זה מזה?
“לי וגם לאחרים יש יותר מאופציה אחת לגבי מה לעשות בחיים”.

בלי רעשי רקע

העיסוק בתערוכה גרם לגבריאלוב לגלות פרט מעניין על עברה: “בהשפעת העבודה עם הצילומים של סבא שלי עשיתי בדיקת דנ”א כדי לגלות שורשים. אחת ההפתעות הייתה כשגיליתי שבין השאר יש לי גם שורשים שחורים. בהתחלה חשבתי שזאת בדיחה, אבל התברר שזה הלך אצלי הרבה דורות אחורה, כשאישה שחורה נכנסה למשפחה שלי בקשרי נישואים והתגיירה. צאצאים שלה שפגשתי עוסקים גם כן באמנות”.

משפחת גבריאלוב מתגוררת כיום ביד אליהו שבתל אביב, כשלדברי גבריאלוב, אצלה הבית והעיסוק באמנות לא הולכים יחד. “אני זקוקה למקום משלי, מופרד מהבית, בלי רעשי רקע, כדי להתרכז באמנות שלי”, היא אומרת. “אני גם אוהבת ליצור בקהילה. כשסגרתי את סוכנות האמנים שלי, שכרתי סטודיו בקריית המלאכה, בדרום תל אביב. אני יוצרת שם בקומה של ציירות ויש שם גם גלריות”.

זה מקרי שמיקום הסטודיו הוא כמטחווי קשת מהמקום שבו מיקי גדל בשכונת שפירא?
“נראה שזה משתלב עם החיבור בינינו, שהתבטא גם בשירים שכתבנו יחד כמו ‘את יפה שלי’, ‘הופ הופ’ (‘בטיילת על המדרכה’) ו’אגדת גבריאלוב’, אבל אני יותר תומכת ומעודדת מאשר עסוקה בכתיבת שירים”.

מי שהלכה בעקבות אביה היא בתם, הזמרת והיוצרת שירה גבריאלוב, שניסתה את מזלה גם בארצות הברית ואף השתתפה בריאליטי “אמריקן איידול”. “אצלה זה היה ברור לחלוטין מגיל אפס”, אומרת האם. “לפני שהיא דיברה, היא שרה ואחר כך ניגנה בכל כלי שהתאפשר לה. היא תמיד הייתה כל כולה במוזיקה, לצד היותה אתלטית מצטיינת עד גיל 14”.

חשבת שהיא תתפוס אמריקה?
“שירה לא הפתיעה אותי כשהלכה על קריירה בארצות הברית, אם כי לא חשבתי שתהיה בחו”ל עשר שנים. כשהיא השתתפה ב’אמריקן איידול’, הייתי איתה שם ורוויתי נחת ממנה”.