לַהֲקַת עִנְבָּל היא להקת מחול שנוסדה בימי קום המדינה, על ידי שרה לוי תנאי. בימים בהם בן גוריון תבע מצד אחד את רעיון כור ההיתוך ומצד שני הכתיב נרטיב דורסני של "מחיקת המזרחיות", החליטה לוי-תנאי שיצירה ישראלית היא לא בכדי, וכדבריה: "תרבות ישראלית יכולה לצמוח רק מתוך המסורות השונות". ענבל החלה לעבוד באופן מסודר בשנת 1950 וכונתה "הלהקה המזרחית של שרה לוי" עוד הוסיפה לוי-תנאי "אני חושבת שאנחנו הולכים ליצירה ישראלית, זה הולך לקחת זמן רב ואין לעשות זאת במהירות", וכך היה. במשך 75 שנה להקת ענבל נאבקת בשדה המחול הישראלי ואילו אמש הוכיחו הרקדנים כי הם פה כדי להישאר.
הרפרטואר "קרית גת" מאת הכוריאוגרף עמנואל גת הינו חלק שני מתוך יצירה בת שלושה פרקים, כאשר חלקה הראשון "סוזן" זכה להצלחה מסחררת. גת המוערך חובר שוב לרקני הלהקה ומייצר חיבור של מעין מסע בזמן, זה הקונקרטי ומקבילו הכוריאוגרפי.
׳קרית גת׳ פותחת צוהר למהלך שמנסה ללכוד את מרכיבי היסוד בפעולתו הכוריאוגרפית של עמנואל גת, ובו זמנית, למקם אותם בכאן הישראלי על רבדיו השונים. בהקשר זה, לא ניתן להתעלם משמה של היצירה, אם זה כמובן אזכור לשם המשפחה של הכיאוגרף שנותן את חותמו בקומפוזיציה מדוייקת לכל רקדן ובתפקידו כ'מנצח'. לצד זאת, עולה אזכור חד משמעי לעיר "קרית גת" שהוקמה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל ושימשה למעברה בפני עצמה אשר קלטה את יוצאי עדות המזרח ומה שביטא את השסע העדתי שעדיין שולח אותותיו, גם בימינו.
אך יותר מהכל, היצירה מבטא את השילוב המדוייק לסיפור העיר הפלישתית "גת" שנזכרת במקרא בספר שמואל על המלחמה נגד הפלשתים. "ותשבנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל מעקרון ועד גת ואת גבולן הציל ישראל מיד פלשתים (שמואל א',ז', י"ד). ואם זה לא מספיק ברור, השם גת מסמל את המלחמה הסמויה בין האשכנזים למזרחים תוך עיצוב התודעה כי יש לקחת את העיר מידי הפלשתים שמהווים את בני עדות המזרח.
עבודת המחול אמש התחילה בדיאלוג משותף של רקדני הלהקה לצליל השיר "נפרדנו כך" בביצועו של אבנר גדסי. במחשבה ראשונית בחירת השיר הייתה אוריינטלית ואפילו תלושה. כאמור, להקה מזרחית ואם כך מתבקש כי הצלילים יתאימו לרעיון המקורי. אך בזום אאוט על היצירה כולה, בחירת השיר הייתה מדוייקת להפליא. במילות השיר "כל זאת היה אתמול ונדמה שחלפה לה שנה מרגעי חלום גדול נשארה רק מנגינה", מציגים את האמירה הנוקבת, אנחנו לא נפרדים.
ראש העיר רון חולדאי אמר בפתיחת הערב: "בימים מתוחים אילו מחויב אני להזכיר כי להקת ענבל היא רק חלק אחד בפאזל של העיר תל אביב יפו. העיר שמהווה בית לכל מיעוט ומאפשרת לו לבטא את עצמו ולהיות מי שהוא. להקת ענבל נולדה כמעשה אמיץ ואילו שרה הצליחה לבנות להקת מחול שחתרה תחת מדיניות כור היתוך במקום למחוק את המסורות בחרה להבליט ולהחיות אותה".
חולדאי אמנם לא נשאר למופע עצמו אבל מילותיו היו מדוייקות ליצירה כולה. להקת ענבל המודרנית נתנה כבוד למסורות התרבותיות של יהדות תימן ויחד עם זאת נתנה ביטוי למחול המודרני, החדשני. כאשר בחלקו השני של היצירה, עלה כל רקדן בתורו לבמה השחורה חסרת כל תפאורה, והפריח בה חיים. כל רקדן בדיאלוג פרטני עם יצירותיו של בטהובן, מקשיב לצלילים, מתקשר עם הקהל וקשוב בעיקר לנשימותיו שלו ובנקודה זו בידיוק נבנתה היצירה.
רומי כהן, רקדנית בלהקה, מספרת: "היצירה נבנית ומתקיימת כל פעם כשאנחנו מופיעים אותה, יש מבנה ידוע מראש אבל היא בעצם בנויה על ידי ההחלטות שאנחנו הרקדנים לוקחים בכל שנייה - זו הסיבה גם שכל הופעה תיראה אחרת מהקודמת, זה הכל בחירות של הרגע וזה מושפע מהרבה דברים כמו למשל איך אנחנו שומעים את המוסיקה היום, איך הגוף מרגיש, הרגשה פנימית שלנו לצורך של העבודה וכו׳. עמנואל חזר ואמר לנו במהלך התהליך "תפסיקו להסתתר מאחורי התנועה, תדברו, תהיו עם הקהל".
"הרבה פעמים כשאנשים באים לראות עבודות מחול הם מצפים לראות וירטואוזיות ופיזיות מרשימה. אבל היצירה הזו מנגישה הסתכלות אחרת על רקדן, שכן היא לא מציגה רק את היכולות הפיזיות המשוכללות אלא מנכיחה ביטוי אישי של כל רקדן באשר הוא. היצירה מאפשרת לנו להציג את עצמנו ויש משהו מאד חשוף ושונה לחלוטין מעבודות אחרות. העבודה מבוססת על הקשב הריכוז והדיוק שלנו וכשהקהל מתמסר איתנו לריכוז ולשקט אז מגיע הקסם".
בחלקה השלישי של היצירה, הרקדנים מתקבצים יחד בשנית ובאותה העת ישנו שקט מופתי באולם למעט צלילי ציוצי ציפורים. הדינמיקה המשותפת כל כך חזקה שבנקודה זו ניתן לראות את עבודתו המופלאה של גת, הרקדנים בשיתוף פעולה, מתקשרים במבטים וקשובים לנשימות. בכל כמה תנועות ניתן לראות איך פתאום יש רקדן שמוביל את להקתו, בידיוק כמו להקת ציפורים, שנודדת במשולש ובעבודת צוות. היופי מתגלה כאשר מבינים כי כל רקדן מביא את הקומפוזיציה שלו ומעביר אותה הלאה, כך שהסולואים שהיו כמה דקות קודם, מקבלים ביטוי לתהליך הלמידה של להקה, או אם תרצו, מדינה.
היצירה מסתיימת שוב בדיאלוג משותף לצליל השיר "נפרדנו כך" ובנקודה זו, התנועות הופכות עמוקות יותר, התקשורת בין הרקדנים הופכת שלמה והמסר, איך לא? אם נעבוד בהקשבה ובהתבוננות משותפת נצליח ולא ניפרד. להקת ענבל יצרה מופע חשוב, לא מתנצל, זוכר את הדרך הקשה שעברו יוצאי תרבות תימן ומראה כי לא בחסד הגיעה הלהקה למה שהיא היום. היא עובדת בשיתוף פעולה, זוכרת את העבר ונותנת כבוד לחדשנות. מה שהיינו מצפים מהממשלה שלנו, לא?