קשה לדמיין את הסאטירה, ההומור והבידור הישראלי ללא אפרים סידון, 76, מי שכסופר, עיתונאי, מחזאי ותסריטאי חתום על כמה מהיצירות החשובות בתרבות המקומית, דוגמת “ניקוי ראש", “זהו זה!", “קרובים קרובים", “החרצופים" ו"סיבה למסיבה" על המסך הקטן, ומעל 40 ספרים מצליחים, לבוגרים ולילדים, בהם “מעלה קרחות", “אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו", סדרת ספרי “התנ"ך בחרוזים" ו"המלאך".
אלא שסידון בכלל החל את דרכו כשחקן, בשנות ה־20 לחייו. “בזמן ששיחקתי ראיתי שהחברים שלי ישבו באיזה פאב ושתו בירה", הוא מספר. “אז אמרתי לעצמי: ‘למה אני צריך את זה?’, והבנתי שהרבה יותר קל לקבל תמלוגים על כתיבת הצגה מאשר לנסוע במונית לכל מיני מקומות בשביל לשחק בהצגה. גם ידעתי שאני לא איזה שחקן גדול. אהבתי לשחק, אבל לא הייתי כל כך טוב בזה".
ב־28 בינואר (בשעות 10:30, 12:30), תריסר שנים מאז שהועלה בו לראשונה, יעלה תיאטרון בית ליסין עיבוד חדש למחזה “המלאך", פרי עטו של סידון, בבימויה של ציפי פינס. המחזה מבוסס על ספר שכתב סידון בשנת 1985, המגולל את סיפורו של מלאך שיורד אל ארץ בני האדם.
“גרתי באותה תקופה בלונדון לאחר שקיבלתי מלגה מהוצאת הספרים ‘כתר’ לחיות שם שנתיים", הוא מספר. “זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי פרוזה כי תמיד כתבתי בחריזה. זה היה ספר עם רעיון למחזה כי הוא היה מאוד ויזואלי והיו בו המון דיאלוגים. הראיתי אותו לכמה תיאטראות, וכולם רצו את זה. היו שנים שהתפרנסתי רק מלמכור את ההצגה הזו מתיאטרון לתיאטרון. הסיפור הבימתי הוא הרבה יותר חזק וויזואלי מאשר ספר, וזה יותר מרגש. בנוסף, הצגת ילדים חייבת להיות מרתקת מההתחלה ועד הסוף כי אחרת תאבד את הקהל".
איך נולד הרעיון לסיפור?
“הרעיון לסיפור בא מחוה אלברשטיין: שוחחנו על זה שכולנו, לפני שהגענו לעולם, היינו מלאכים בשמיים. הסיפור שילדים הם מלאכים שהופכים לתינוקות נמצא בכמה תרבויות. הרעיון מצא חן בעיניי אז הפכתי אותו לסיפור על ידידות בין שני מלאכים, ששולחים רק אחד מהם לכדור הארץ".
איך אתה מתאים את עצמך לשינויי הזמנים כסופר לילדים?
“ילדים הם ילדים בכל עת".
לדבריו, הוא החל לכתוב לילדים בכלל בגלל “התערבות על מסעדה": “באמצע שנות ה־70 עבדתי ב’ניקוי ראש’, והאנימטור של התוכנית היה יוסי אבולעפיה. הוצאת ‘כתר’ רצתה לפתוח ליין חדש לילדים, פנתה ליוסי וביקשה ממנו לאייר לה את הספר הראשון. הוא שאל אותי אם אני מוכן לעזור לו לחפש ספר. אמרתי לו: ‘אני אכתוב לך סיפור’. התערבנו שאם אספיק לכתוב את הספר עד שישי באותו שבוע, הוא יזמין אותי לארוחה על חשבונו במסעדה. למרות שלא היה לי ניסיון או רקע בכתיבת סיפורים לילדים, והבן שלי היה רק בן שנה, ומעולם לא חלמתי להיות סופר ילדים, בשביל לא להפסיד בהתערבות, כתבתי את ספר הילדים הראשון שלי: ‘עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור’, שיצא בשנת 1976. השאר היסטוריה".
השפעה גבולית
את דרכו ככותב סאטירה החל סידון במהלך לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים כשכתב בעיתון הסטודנטים “פי האתון" ובהמשך ב"עולם הזה", יחד עם חבריו ב. מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי. בהמשך הם יצרו יחד, בניצוחו של מוטי קירשנבאום, את “ניקוי ראש", ששודרה בין השנים 1974־1976 ונחשבת לאחת מתוכניות הסאטירה הבולטות והמשפיעות שהיו במדינה. “לעשות את ‘ניקוי ראש’ בישראל של שנות ה־70 היה נועז", הוא אומר. “הטלוויזיה של שנות ה־70 לא הייתה מה שאנחנו מכירים כיום. המאפרים עבדו על לאפר את טוביה צפיר כרבין במשך 12 שעות. מוטי הצליח לעשות את הדבר הזה. הוא היה יחיד במינו. אני מתגעגע אליו מאוד. הוא היה חבר קרוב מאוד ואיש חושב. חסרים כמותו.
אלו היו שנים שונות לגמרי מהיום. פעם היה לפוליטיקאים דבר כזה שנקרא ‘בושה’. היום אין להם בושה. ב’ניקוי ראש’ היה לסאטירה כוח כי האנשים שכתבנו עליהם וביקרנו אותם – התביישו בכך. היום לא אכפת לפוליטיקאי מה אומרים, העיקר שיהגו את שמו נכון. אתה יודע כמה הצעות לכנסת ובג"צים נשלחו כדי להוריד את ‘ניקוי ראש’ מלוח השידורים? חלק גדול ממועדי שידור התוכניות התעכבו כי היה בג"ץ נגדם. יחד עם זאת, אל תספר לאף אחד אבל האמת היא שאין לסאטירה כוח. אני לא חושב שממשלה קמה ונפלה בגלל סאטירה. בעבר סאטירה יכלה לעצבן ואנשים פחדו ממנה. היום זה לא קיים, ההשפעה גבולית".
מתי הרגשת שיש לך כישרון לכתיבה סאטירית?
“הייתי איש פוליטי מאוד. באתי מבית של מפא"יניקים והלכתי ל’שומר הצעיר’. חשבתי שהדרך שלי למחות, כאזרח, היא דרך סאטירה, אבל לא חשבתי שאהיה סופר או עיתונאי. אהבתי בעיקר לכתוב מערכונים ובדיחות לחבר’ה שלי".
תוכנית סאטירה נוספת שסידון אחראי עליה היא “החרצופים", ששודרה בשנים 1996־2000 בהתבסס על פורמט בריטי שהציג בובות בדמות פוליטיקאים. “בניגוד לאנגליה, שם היו 500 בובות, אצלנו היו 10־12 בובות, וזה היה להיט מהרגע הראשון", הוא מתאר. “כשעשינו את 'החרצופים’ אתה יודע כמה הצעות מגונות מפוליטיקאים קיבלנו? אנשים היו מוכנים לשלם הרבה כסף, העיקר שיהיו בתוכנית".
היום תוכנית כמו “החרצופים" יכלה לעבוד?
“יכלה לעבוד מצוין. היתרון בבובות הוא שאתה לא מוגבל, אתה יכול להרביץ לבובה ולבעוט בה, לתת לה סנוקרת ולהשתולל, מה שלבן אדם אתה לא יכול לעשות. לכן זה הרבה יותר חריג וגמיש".
מה המערכון הכי חד וחריף שכתבת?
“אני לא יכול להגיד. כתבתי עשרות אלפי מערכונים. דווקא הקטעים שפחות הצליחו הם אהובים עליי. יש שיר בשם ‘לאהל’ה’ נגד התעמרות בנשים. זה שיר שכשאתה שומע אותו, אתה מקבל מכה בבטן. יש קטעים שגרמו לאנשים לחטוף קריזה. היום הקהל לא נהנה מסאטירה כי אנשים כבר לא פוליטיים. פעם היה דבר שנקרא מצע מפלגתי. היום אתה יודע איזה מצע יש לכל מפלגה? פעם אם היית חירותניק, והבת שלך הייתה יוצאת עם מישהו ממפא"י, היית קורע בגדים ויושב עליה שבעה. פעם היית מצביע לפי מצע ואידיאולוגיה. היום זה אחרת".
היום, במציאות הנוכחית, יותר קל לכתוב סאטירה?
“לא. סאטירה נולדת כשאתה חלש, ואין לך דרך אחרת להתמודד מול השלטון. הדברים מאוד השתנו, פעם הייתה בושה ולבית המשפט הייתה הרתעה, ואילו היום אין שום הרתעה".
באילו סאטירות אתה אוהב לצפות?
“אין הרבה אפשרויות. אני רואה ‘ארץ נהדרת’ ואוהב אותם. יש גם את ‘זהו זה!’. הם שרים יפה, אבל הם לא סאטירה".
מה דעתך על המחאות ההמוניות בימים אלה?
“אני בעד ההפגנות האלה, ואני משתתף בהן, ואני חושב שהן צריכות להיות אפילו יותר אגרסיביות והמוניות. ההפגנות האלה הן דבר מחייב. כל מי שחושש לדמוקרטיה הישראלית צריך לצאת ולהפגין. אנחנו במצב קשה מבחינת הניסיונות להשתלט על בית המשפט, ואני תומך בכל מחאה או הפגנה אזרחית בנושא".
אתגר עצום
בנובמבר האחרון יצא לאור ספרם החדש של סידון (ככותב) ודני קרמן (כמאייר), “גנב השירים", המיועד לילדים. “זה ספר לילדים שיש בו המון דמיון והמון אמת", הוא אומר.
כמו כן, בחודש הבא ימלאו 40 שנה לעלייתה לראשונה לאוויר של קומדיית המצבים המיתולוגית פרי עטו של סידון, “קרובים קרובים", שרצה בהצלחה במשך ארבע עונות ואינספור שידורים חוזרים. “האמת היא שאף אחד מאיתנו לא חשב שזה יתפוס כך, כולל הבמאי יצחק שאולי שנסע לארצות הברית במיוחד כדי לראות איך מצלמים ומביימים את הסדרה ‘שלושה בדירה אחת’ ולשאוב השראה", מגלה סידון. “הכל היה נורא חלוצי, אולפני הטלוויזיה הלימודית היו מאוד דלים, וכל ההקלטה הייתה בשידור חי מול קהל. הצחוקים בסדרה לא מוקלטים, אלא הם צחוקים אמיתיים. היינו צריכים לחפש אנשים שיודעים לצחוק בקול רם. זה היה אתגר עצום, כי אם זה לא יצחיק והקהל לא יצחק, מה יקרה? לא חשבנו שיאהבו את זה עד כדי כך ש־40 שנה אחרי כן אנשים פוגשים אותי ומדקלמים לי בעל פה קטעים משם, שאני אפילו לא זוכר שכתבתי".
מה סוד הצלחת הסדרה?
“כתיבה טובה, בימוי מצוין ושחקנים נהדרים. מה צריך יותר מזה?".
היית רוצה לכתוב לטלוויזיה כיום?
“כן ולא. יכול להיות שאם הייתה או תהיה לי במה והיה משהו שבאמת מעצבן אותי - הייתי כותב. אני מאמין שעוד אכתוב לטלוויזיה תוכנית סאטירה אחת או שתיים".