“במבט אישי: קרובת משפחתה של חנה סנש מפיצה את סיפורה

"אני רוצה בהרצאה להאיר את דמותה המיוחדת, הערכית ומעוררת ההשראה של חנה. אני מבקשת לייצר חיבור אישי והזדהות עם הדמות שמעבר לגיבורה”, כך אומרת רקפת סנש שקילר, נכדתו של אחיה של הלוחמת, הצנחנית והמשוררת היהודייה חנה סנש, שתשיק ב־9 בפברואר (20:00) את הרצאתה “במבט אישי – לגדול עם השם ‘סנש’” במרכז “ניגונים לדוד זהבי” בקיבוץ נען.

מיקום ההרצאה אינו מקרי: דוד זהבי, מהמלחינים הבולטים בזמר העברי המוקדם וממייסדי קיבוץ נען, הוא שהלחין בשנת 1945 את השיר “הליכה לקיסריה”, שאותו כתבה סנש ב־24 בנובמבר 1942, בגיל 21. זהבי נפטר בשנת 77’ בגיל 67, והמרכז המוזיקלי הוקם לזכרו.

“רציתי לפגוש את המשפחה של דוד זהבי שהלחין את השיר הזה שהוא בעיניי מעין המנון שני של המדינה”, מספרת סנש שקילר. “זה שיר שמשמיעים בכל יום זיכרון ובכל טקס, וזה שיר מרגש שישר מזכיר לי את משפחתי ואת הסיפור האישי. רציתי להכיר את המשפחה של מי שהפיח צלילים בטקסט מלא המשמעות של חנה. יצרתי קשר עם דפנה זהבי, כלתו של דוד זהבי, והיא הזמינה אותי לבקר במרכז, והיה ברור לי שההרצאה הראשונה שלי תקרה שם, ולו בשל הסימבוליות והחיבור היחיד והמיוחד הזה”.

סנש, שבמהלך מלחמת העולם השנייה התנדבה לשרת בצבא הבריטי נגד גרמניה הנאצית, לא זכתה לראות את שירה מקבל חיים מוזיקליים. היא צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג ב־7 בנובמבר 1944 בגיל 23 בלבד. “מעבר למיתוס, חנה הייתה ילדה ונערה שאהבה לטייל, לצלם, לקרוא ולכתוב”, מספרת סנש שקילר. “בהרצאה אני אשלב קטעים מהיומן, המכתבים והשירים שכתבה, שדרכם אפשר להכיר את חנה עצמה, כבת ואחות, כילדה וכאישה צעירה. כבת לבית סנש זכיתי להכיר את אחיה של חנה סנש, גיורא סנש, סבא שלי, ואת אמה, קתרינה, סבתא רבתא שלי. שניהם היו חלק משמעותי בחייה של חנה וגם בחיי שלי, והם החוט המקשר ביני לבינה”.

רקפת היא בתו של איתן סנש ואחייניתו של דוד סנש, בניו של גיורא סנש, כאמור אחיה של חנה: “במשך כל שנותיי אני הולכת עם השם ‘סנש’, וגם אחרי הנישואים לא עזבתי אותו כי היה חשוב לי לשמור על השם הזה. בגיל צעיר אתה לא מייחס חשיבות מיוחדת לשם המשפחה הזה. עם השנים, כשאנשים הרימו גבה ושאלו אותי ‘את קשורה לחנה סנש?’, ועניתי שהיא אחות של סבא שלי, לאט לאט התחלתי להבין את החשיבות הרבה בכך”.

עד כמה דיברו בבית על חנה?
“לא גדלנו בבית שבו כל היום דיברו עליה וסיפרו לנו על ההרואיות שלה, אלא בדיוק להפך, אבל כן אתה גדל לתוך הסיפור. כשגדלתי, התחלתי להבין עוד דברים: כנערה קראתי את היומן שלה, וכשבטקסים שרו את ‘הליכה לקיסריה’ התמלאתי גאווה שהיא מהמשפחה שלי. התחלתי להרגיש מה זה אומר להיות בת למשפחת סנש. עם השנים, ככל שקראתי יותר עליה, ליקטתי יותר ויותר פיסות מידע שהלכו איתי. אף פעם לא הרגשנו, לא אני ולא אחיותיי, ששמו לנו משקולת על הכתפיים וציפו מאיתנו ללכת בעקבות חנה ובדרכה, להתגייס לצנחנים או לעשות דברים שהיא עשתה”.

למה לדעתך לא דיברו עליה הרבה בבית?
“אני חושבת שזה נכון לכל האנשים שעברו את השואה ופחות דיברו. זה גם אירוע פרטי ומשפחתי שהפך לנחלת הכלל. כשבאו לראיין את סבי עליה, הוא תמיד דיבר בפתיחות כי היה חשוב לו שיזכרו אותה, אבל בפנינו זה היה משהו יותר טראומטי, גם עבורו וגם עבור אמא שלו, שביקרה את חנה בכלא ומי יודע איך היא ראתה אותה. כאמא לילדים בעצמי אני לא יכולה לדמיין לעצמי מה עבר עליה. אלו פצעים שלא קל לדבר עליהם”.

מתי הרגשת צורך להעמיק בקורותיה של חנה ולחקור אותם?
“האוסף על חנה, שכולל מכתבים, תמונות, מסמכים ומחברות, היה אצל קתרינה בבית האבות. אחרי שהיא נפטרה החומרים עברו לסבא שלי, וכשהוא נפטר, כל החומר נשאר בארון הבגדים ובספרייה. רק אז אבא שלי ודוד שלי הבינו את כמות החומרים שהייתה. אבא שלי יזם והקים ביחד עם קיבוץ שדות ים עמותה על שם חנה סנש על מנת להנציח ולשמר את זכרה ומורשתה, קטלג את כל החומרים שהוא מצא עליה, וזה מעין עבר מדור לדור. נקודת המפנה הייתה לפני שנתיים, כשכל החומר הזה הועבר לספרייה הלאומית בירושלים בעזרתה של משפחת אייזן.

ריכזנו את כל החומרים. זו הפעם הראשונה שראיתי בעיניים שלי את ארגזי החומרים והבנתי שהמעבר לספרייה ייתן לחומרים חיי נצח במקום ראוי. זה גרם לי להבין שיש משהו שאני יכולה לדבר עליו, ואין מישהו אחר שיוכל לעשות זאת. רק אני, אחיותיי ובני הדודים שלי הכרנו גם את גיורא וגם את קתרינה, שני האנשים המשמעותיים הבולטים בחייה של חנה. הבנתי שאני יכולה להביא מבט אישי על חנה סנש שאי אפשר לקרוא או לשמוע עליו במקום אחר ולהעניק עומק ועושר לדמות שהיא הייתה”.

השעות האחרונות
חנה וגיורא נולדו בבודפשט שבהונגריה למשפחה מבוססת כלכלית. בשל האנטישמיות הגוברת עלתה חנה בשנת 39’ לארץ ישראל. אחיה, גיורא, נסע ללמוד בצרפת. בישראל למדה בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל ובהמשך הצטרפה לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים.

בשנת 43’ התנדבה לצבא הבריטי והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. ביוני 44’ חצתה את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נכלאה בכלא בבודפשט, נחקרה בעינויים והואשמה בריגול ובבגידה במולדת, אך עוד קודם שהסתיים משפטה הוצאה להורג. בשנת 1950 הובא ארונה לישראל.

מהסיפורים ששמעת, איזו אישה הייתה חנה?
“היא הייתה ילדה נורמטיבית כמו כל הילדים. היא ניגנה, הייתה ספורטאית וכתבה, היא הייתה חברותית מאוד, דעתנית, ואת זה אפשר לראות לאורך כל הדרך. היו לה הרבה התלבטויות, ודרך כתביה ושיריה אתה יכול להבין זאת. היה לה קשר עמוק עם אחיה ועם אמה, כי אביה, העיתונאי והסופר בלה סנש, נפטר כשהיא הייתה בת 6.

סבא שלי היה גדול מחנה בשנה אחת בלבד, ופער הגילים הקטן קירב ביניהם. יחד עם זאת, היא הייתה כמו עוד אמא עבור סבא שלי, חיפתה עליו ועזרה לו. היא הייתה דמות מיוחדת וחריגה לאותה תקופה. אני זוכרת שכשהייתי בת 23, הגיל שבו חנה הוצאה להורג, נהגתי לומר לעצמי: ‘אני בגיל 23 לא הספקתי כלום והיא הספיקה כל כך הרבה בגיל כל כך צעיר’. היא הייתה ייחודית וחד־פעמית”.

בראשית פברואר 1944, יום לפני שיצאה חנה לשליחות שממנה לא חזרה, נפגשה עם גיורא בפעם האחרונה. “הוא עלה לארץ ופגש אותה לכמה שעות, מבלי לדעת שאלו השעות האחרונות שלהם יחד והוא לא יראה אותה יותר”, אומרת סנש שקילר. “אני בטוחה שזה משהו שליווה אותו עד יומו האחרון”.

שאלות שלא שאלתי
אמה של חנה, קתרינה, הלכה לעולמה בשנת 1992 בגיל 96. האח גיורא נפטר בשנת 1995 בגיל 75. “כילדה אני זוכרת שלסבא שלי היו ספריות מלאות בספרים ובתמונות של חנה, והוא תמיד נהג לעזור לכל מי שרצה לשמוע על חנה ולחקור עליה, אבל ביומיום הוא היה סבא רגיל ששיחקנו איתו”, מספרת סנש שקילר. “אני מצטערת שהוא ואמו לא כאן היום כי עכשיו, כאמא לארבעה, יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותם שלא הספקתי לשאול”.

איך את מרגישה כשאת חוזרת כך לסיפור המשפחתי?
“אבא שלי חיפש מקום ראוי להעביר אליו את כל האוסף, וכשהאוסף הועבר, הוא הרגיש הקלה מסוימת, לא כי לא אכפת לו מחנה סנש, אלא כי זה שאב אותו. כשהוא הבין שאני נכנסת לעניין, הוא דאג לי כי לא רצה שאעבור את מה שהוא עבר. זה גובה גם מחיר נפשי כי זה נושא לא קל. אבא מאוד שמח שהוא לא הוריש לנו את הצורך להתעסק בחומרי ארכיון של חנה.

הוא רצה שהחומר יישמר ויוכל להיות נגיש לכל מי שרוצה ללמוד על חנה ולהכיר אותה. עכשיו זה הגיע לחוף מבטחים, והרגשתי שזה הוריד לו מהעול והמעמסה. אני יודעת שהוא תומך בי, אבל הוא ידע בדיוק איך ההרגשה לעסוק ולהעמיק בסיפור של חנה. עכשיו העיסוק הזה עושה לי טוב וממלא אותי. יש לי דחף להגיע ליותר ויותר קהלים עם המבט האישי שלי על חנה”.

את מרגישה שהמורשת שלה עדיין חיה?
“אני מרגישה שהדור הצעיר פחות יודע עליה וגם פחות מדברים עליה ופחות שואלים עליה. לכן גם נולדה ההרצאה כי חשוב להמשיך לספר את סיפורה האישי של חנה. יש אנשים שלא יודעים ולא מכירים את סיפורה האישי ואת האדם שהיא הייתה”.

ההרצאות הקרובות (בתשלום והרשמה מראש):
9.2, “בית ניגונים לדוד זהבי" בקיבוץ נען, 20:00 (לקבלת קישור להרשמה יש לשלוח מייל לכתובת [email protected])
28.2, "נחל - בית לתרבות ישראלית" בפרדס חנה, 20:30 (הרשמה באתר המרכז)