כשמגיעה מילה טובה, מגיעה מילה טובה. כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אומר המשפט העתיק. אלא שמי שהגה את המשפט לא ניהל בחיים ערוץ טלוויזיה מסחרי. ימי מבצע צבאי בעזה הם ימים של פורענות בערוצים מסחריים. כשהרקטות עפות לעבר שדרות ובאר שבע, וטייסינו מרחפים מעל עזה וממטירים פצצות על דירות מסתור, לא יכול ערוץ מסחרי לשדר לצופיו את “הזמר במסיכה". גם לא את “נינג'ה ישראל" ולא את קטורזה וארז טל. בימים של תותחים רועמים, יכול הערוץ להגיש לצופיו מוצר אחד בלבד: הפאנל.
בין שאתם צופים בפאנל (אני מתרחק ממנו באיסור ובאישור רופא), ובין שלא, הערוץ - כל ערוץ - המשדר עד שעות מאוחרות, חייב להעמיד - כל הזמן - פאנל. שלושה חברים בפאנל, חמישה, שבעה - עשרות על עשרות של חברי פאנל מדי יממה שאותם יש למצוא, לגרד, לחטוף לפני שהערוצים האחרים יחטפו אותם אליהם כדי למלא את הפאנל שלהם. חיוורים, טרוטי עיניים מחוסר שינה, עצביהם מרוטים, מתרוצצים מפיקים מותשים עם מכשירי טלפון בידיהם ומתקשרים. כל הזמן מתקשרים, מנסים לשכנע סגני שרים לשעבר, אלופים במיל', חברי ועד הבית - רק שיבואו לפאנל.
באופן אישי, אף פעם לא הבנתי למה לאדם לרצות להשתתף בפאנל. קחו למשל את מפקד חיל האוויר לשעבר, איתן בן אליהו. מלחמה אינה ראויה לשמה בלי שאיתן בן אליהו ישתתף בשניים, שלושה, 12 פאנלים במהלכה. ונשאלת השאלה: למה? כלומר בן אליהו הוא אדם מרשים, נעים הליכות, רב־הישגים, גם המעות מצויות בשפע בכיסו - אז למה לו לרוץ לאולפן בערב, להזיע תחת האיפור וחום פנסי התאורה במקום לשבת בבית עם הגברת על תה ועוגה? מדוע כה חשוב לטייס המהולל להתייצב בפאנל כחייל נאמן, לצד, נגיד, אסטרטג הליכוד המרשים לא פחות ח"כ ניסים ואטורי?
לך תבין. אבל לצל"ש ראויים חברי המערכות, שגם תחת האש הצליחו לשנע את גדודי הפאנליסטים הללו לאורך כל ימי הקרבות. לאותם מפיקים בתחתית הסולם, הזוכים לשכר רעב, ואף על פי כן חירפו נפשם בטלפון והביאו לנו יום־יום, שעה־שעה, את הפרשנויות האחרונות, ואף על פי שלא האזנתי ולא צפיתי ולו באחת מהן, אין בי ספק שלהם יאה התהילה.