15 שנה חלפו מאז שיורם בינור היה הכתב ההרפתקן של חדשות ערוץ 2 בשטחים, והוא אינו מתגעגע לשגרה ההיא. “לרצות לסקר? ממש לא, ואין לי שום געגועים לחברת החדשות של ערוץ 2, מה שמנע ממני משבר נטישה", הוא אומר.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
אם היית חוזר, האם היית מסקר אחרת את העולם הערבי?
“לא, אם הייתי חוזר, מה שלא היה על הפרק בשום שלב, גם אז, כמו בעבר, הייתי מסקר אותו לפי צו מצפוני".
בינור, 68, גדל בשכונת קטמון בירושלים להורים מוותיקי היישוב, שעלו בשנות ה־20 ממזרח אירופה. לעיסוק בעולם הערבי הגיע בדרך ייחודית. “מבחינתי, הכל התחיל משובך שטיפחתי בחצר הבית", הוא מספר. “בהיותי בן 15 גידלתי לא פחות מ־250 זוגות יונים, כשבמיוחד התמחיתי ביוני נוי דמשקאיות. כנער נכנסתי לעניין של סחר יונים עם ערבים, מה שהביא אותי לרמאללה ולאן שאתה לא רוצה. כך למדתי את השפה הערבית מהעם, ובלי כוונה זה סלל לי את הדרך למה שעשיתי בטלוויזיה. כיום כבר אין לי יונים, אבל אני עדיין חבר בקבוצות פייסבוק של מגדלי יונים. בהמשך הייתי רשום במגמה מזרחנית בתיכון, אבל את רוב הזמן הייתי מעביר בחוות הסוסים של יהודה אלפי. הייתי נוסע איתו לכל שוקי הבהמות בגדה. כעוזרו הצעיר הייתי בודק את הסוסים ברכיבה, לראות אם הם בסדר".
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
את שירותו הצבאי עשה בינור, בין היתר, בסיירת חרוב. בהמשך הוציא תעודת מכונאי כמי שפיתח חיבה עזה לאופנועים עתיקים, ועבד בסטודיו לעיצוב תעשייתי, שממנו עבר להדריך נוער. יום אחד פנה אליו מישהו ששירת עמו בעבר וסיפר לו שבעיתון הירושלמי “כל העיר" מחפשים דובר ערבית, שיעביר כתבות מהעיר העתיקה. כמי שלמד באוניברסיטה העברית שפה וספרות ערבית, התגלגל בינור לתקשורת.
בין היתר, ככתב הוא התחפש לפאתחי עוואד, מצויד בסיפור כיסוי של בן למשפחה שברחה ב־48’ מחיפה למחנה בלאטה ומשם יצא ללימודים בארצות הברית. תחילה התגורר חודש במחנה הפליטים ג'בליה ברצועת עזה. “לא קיבלו אותי שם בקלות", הוא נזכר. “עשו לי כמה בוחני פתע, בין השאר בקוראן. אם לא הייתי יודע לענות, אני לא בטוח שהיינו משוחחים כרגע. אחר כך עברתי עם התחפושת לתל אביב, שם עבדתי כפועל ערבי באולם שמחות, במוסך ובפאב. איש לא העלה על הדעת שאני יהודי; גם לא בחורה תל־אביבית שהתחלתי איתה. אפילו גרתי אצלה והתערבבתי עם החבר’ה שלה, ואיש לא חשד. אז למדתי עד כמה הפלסטינים לא אוהבים אותנו ועד כמה אין לנו מושג אמיתי לגבי המצב שלהם. לכן האינתיפאדה הראשונה לא הפתיעה אותי".
בהמשך תיעד את חוויותיו מהחיים בתחפושת ההיא בספר “אויבי אני", שיצא בהוצאת ספרים אמריקאית ותורגם לשמונה שפות, אך לא לעברית. “לא הייתה לי שליטה על זה", הוא טוען.
עד כמה נצרבה בך דמותו של פאתחי עוואד?
“עמוק מאוד. מי שעובר התחפשות כמו זו שעברתי, לא לגמרי חוזר ממנה וזה די השפיע על העבודה שלי כעיתונאי. אני עדיין חולם בערבית, שפה שהיא אצלי חיה ובועטת עד היום".
שלום, תודה
לדברי בינור, היום הקשה בקריירה שלו היה בפורים 94’, יום הטבח של ברוך גולדשטיין בחברון. “לא אשכח את היום הזה כל ימי חיי", הוא אומר. “אולי אני עושה רושם של מסתכן כזה, אבל מעבר לכל ניוז שבעולם, מתפקידי היה להחזיר את הצוות שלי בשלום, אם כי מי שעבד איתי היה לו ברור מראש שזה כרוך בדרגת סיכון מסוימת. ולא - מקומו לא איתי; שילך לכנסת. באותו פורים קיבלתי על הבוקר הודעת הקפצה שקרה משהו בחברון ושיש הרוגים. ישר קפצנו לשם, כששום מחסום בדרך לא עניין אותנו. כשהגענו לבית החולים ‘עאליה’, התגודדו שם המונים שצעקו ‘יאהוד!’ ועשו כל מאמץ להפוך את האוטו שלנו. הרבצתי רוורס כדי לעוף משם. היום ברור לי שאלמלא הייתה נעילה מרכזית ברכב, הם היו שולפים אותנו החוצה, ממלאים אותנו באורז ובצימוקים ומכינים מאיתנו תבשיל. כיוון שאי אפשר היה להגיע למערת המכפלה, עלינו לשדר מגג בית החולים, מאובטחים על ידי בן משפחת ג’עברי, ובין השאר צילמנו את המראות הקשים של הבאת ההרוגים לשם. כשנקלענו להתעמתות אלימה עם הצבא, ניגש אליי לפתע איזה ‘נקניק’ והטיח בי בקול רם שחקרתי אותו במתקן חקירות של השב"כ, משהו שלא היה ולא נברא. למזלי, אנשי שלומי הצילו שם את חיי. אלמלא כן זה היה עניין של שניות שאושלך מהגג בהיסטריה הכללית. מבחינתי, סכנות כאלה היו האדרנלין שלי, כשאף פעם אי אפשר היה לדעת מניין תבוא המכה".
אתה ממשיך כיום להסתובב בשטחים?
“מעט מאוד. לאחר שהתחככתי שם בעבר עם הרבה גורמים, זה לא נראה לי רעיון טוב להסתובב שם בלי המטרייה העיתונאית. חוץ מזה, כמי ששונא פתטיות, בטוח שלא אעשה את זה. מבחינתי, ברגע שזה נותק, זה נותק. שלום, תודה וזהו".
הייתה תחרות ביניכם, הכתבים בשטחים?
“אוהו, ועוד איך, בייחוד הייתה לי תחרות עם צבי יחזקאלי, המתחרה שלי בערוץ 10. ניהלנו תחרות עזה וחריפה, בפרט לגבי ראיונות עם ערפאת, אבל בצורה ג’נטלמנית וחברית".
בשנת 2009 פוטר. “בשבילי זה היה איום ונורא לעבוד שם, דבר שהשתקף ממכתב הפיטורים היבש שקיבלתי", הוא אומר. “הבנתי שבשום מקום לא היה כתוב שאני כתב לענייני ערבים לכל החיים. הייתי בתפקיד איזו תקופה וכשהיא נגמרה, היא נגמרה. אף פעם לא הייתי מהנאחזים בקרנות המזבח".
גיששת בערוצי תקשורת אחרים?
“לא. כשמקבלים קבס ממשהו, לא מחפשים משהו דומה".
לאן פנית ביום שלמחרת?
“לא פניתי. חיכיתי. מה שהטריד אותי היה מצבי הבריאותי. נאלצתי לעבור חמישה צנתורים. כמסודר כלכלית, לא היה עליי לחפש עבודה אחרת. כיום יש לי פנסיה ואני משכיר דירה או שתיים. למזלי, אני לא צריך אוטו חדש, או בית משופץ. את האוטו אני מתקן לבד ואת האוכל אני מבשל לבד".
אחרי הפיטורים ניהל במשך שנה וחצי מוסך לאופנועים. בשיא היו לו 30 כאלה ששיפץ; כעת, “רק" תריסר. “גם עכשיו אני אוהב את הכלי", הוא אומר. “כשאני דוהר על אופנוע מחוץ לעיר, מנותק מאמצעי הקשר למיניהם, רוכב בתוך הנוף ונושם אוויר צח, אני נרגע".
דמשק של היום
כיום הוא גר בשכונת שפירא בדרום תל אביב עם חיות המחמד שלו, הכלב ג’ינג’י והחתולה גורה. “אומנם נולדתי בירושלים וחייתי בה, אבל אני לא אוהב את העיר הזאת", הוא אומר. “זו עיר ענייה, מלאת קונפליקטים. כשעברתי לתל אביב, הרגשתי כמו ילד משכונת עוני בברזיל ששמו אותו בדיסנילנד. יש ים, גם מסעדות פועלים כמו שאני אוהב, החיים טובים".
להנאתו הוא עוסק באילוף כלבים, באמנויות לחימה ובריתוך מתכות. “האגרוף הפך אותי להרבה פחות כועס, גם הרבה יותר נוח לבריות, הרבה פחות אלים", הוא אומר. “היום אתה יכול לירוק עליי, לדרוך עליי ולקלל אותי ואני אתאפק מלהגיב".
עודך חולם להגיע לדמשק, כפי שאמרת לי בראיון בעבר?
“החלום נשאר, אם כי דמשק של היום היא כבר לא דמשק שהייתה בתקופה ההיא".
