כמה חיכינו לפרק של חתונמי, הוא נדחה ונדחה ונדחה ובעיני לא אתי, כי בתקופה כזאת מורכבת שבה כולנו מפולגים, אין כמו להתאחד מול המסך בפרק של חתונמי, כי תכלס נמאס לנו משיחות על פוליטיקה במסדרון בעבודה ומעדיפים לדבר, לבקר ולשפוט את האמיצים שהעזו להשתתף בראליטי הזה. והפעם פרק שמספק לנו לא מעט דרמות, קונפליקטים וריבים ואני יודעת שזה לרגע מבלבל, אבל לא, לא מדובר בעוד פרק של חדשות שהתארך על חשבון הסדרה האהובה.
בואו נתחיל ממשה ונועם, הסיפור חיים של משה, מול מקצוע של נועם גרם לנו לחשוב שמשה יהיה המטופל ונועם המטפלת, אבל אנחנו רואים פה ששניהם לא ממש רוצים להחזיק בתפקידים הברורים שלהם. דווקא נועם היא זו שרוצה להיות מטופלת, להיעזר, להראות חולשה ופגיעות ומשה שרוצה להיות עמוד תווך, להחזיק ולהוביל את הקשר. יתרה מכך, דווקא המקומות הפגיעים של נועם, מצליחים להוציא ממשה צדדים מאוד רגישים, עדינים, ואמפטיים. עם זאת, לפעמים קצת קשה לשניהם לצאת מאזורי הנוחות שלהם. הרבה פעמים נועם שואלת שאלות ומתקשרת את עצמה קצת יותר ממה שמשה מוכן להכיל, וזה יוצר אצלו אנטי, שגורם לו לאיבוד סבלנות. למשל, כשהיא מרגישה מתוסכלת שאין לה מה ללבוש ומשה מרגיש חסר סבלנות כלפי זה, או שנועם רוצה לדעת מבעוד מועד האם היא צריכה לעמוד או לשבת בקידוש, ומשה עונה בחוסר סבלנות "יכולת להגיע ולהבין לבד". ברצינות, התקשורת בניהם מלאה בהתנגדויות, עם זאת, ביחס לזה שעיקרי השיחות בניהם הפרק היו על בגדים ועל האם נהוג לעמוד בקידוש או לא, אני יכולה להבין את זה. הם לא מצליחים להביא את השיח שלהם לעומקים, אני חושבת שלשניהם יש שם המון פחד, ממה שיצוף והאם יוכלו להתמודד אתו.
נמשיך ליואנה ותומר. הפסיכולוגים דוחפים את הזוג הזה לתקשר את הרגשות שלהם בצורה יותר מילולית, זה חשוב, אבל חשוב לציין שעד כה יואנה ותומר מתקשרים את הרגשות שלהם בדרך של מעשים. גם יואנה וגם תומר לא אנשים של מילים והבנו את זה כבר ביום של החתונה כשיואנה רצתה להחליף לסניקרס שניה אחרי שראתה את תומר, כדי לתקשר את מה שהיא חושבת על הנראות של החתן, ואילו תומר שמתקן ליואנה דברים בבית מהרגע הראשון. אומנם מדובר פה ב"האנדי מן" עם ידי זהב, אבל במקרה הזה, המטרה היא לא לתקן, אלא להפגין את האהבה שהוא מרגיש כלפיה. השיח המילולי נחווה על ידם כדבר חודרני, מביך ואינטימי, ובדרך של מעשים הם מצליחים לספר אחד לשנייה את הסיפור על הרגשות שלהם.
שפת המעשים מאוד מזוהה עם התחלה של קשר, כי אתה עדיין מפחד לומר באופן מילולי "יש לי רגשות אלייך", אז אתה מעדיף לעשות מחוות חומריות כדי להשיג את המטרה. אבל, לא סתם הפסיכולוגים דוחפים את יואנה ותומר לתקשר את עצמם מילולית. כי יש לא מעט דברים שמתפספסים כשאנחנו בוחרים לתקשר את עצמנו בצורה של מעשים בלבד. תומר ויואנה חרדים להגיד בקול אחד לשנייה את מה שהם מרגישים, הם מעדיפים להראות את זה במעשים, זה מקסים אבל הבעיה העיקרית של זה היא החוסר וודאות, ומכאן, הפחד להקשר ולהיפגע. היכולת של בני זוג לתקשר את הרגשות שלהם בצורה מילולית מקדמת את הקשר, היא מאפשרת לכל אחד מהבני זוג להגיד מה הוא מרגיש, מה יעזור לו, מה חסר לו ועוד. זוג שידע לתקשר את הדברים האלה ידע לצלוח בצורה טובה יותר משברים, ריבים וקונפליקטים. עם זאת, מקווה בשביל יואנה שזה שהם יתחילו לתקשר מילולית את הרגשות שלהם לא יגרום לתומר להפסיק לסדר דברים בבית, מחוות חומריות הן תמיד במקום גברים תזכרו!
נעבור לרונן ורותם, רותם היא ההוכחה שלא משנה כמה תנסה להסתיר את הלכלוך בפנים, בסוף זה צף וכשזה צף זה מכוער ביותר. היחסים בין רונן ורותם הם מטרגטים את הנקודות החלשות של כל אחד מהם. הביקורתיות של רותם כלפי רונן מחזירה אותו ליחסים עם אבא, לילד הזה שנע בין הטיפות כדי לרצות את אבא שלו. אבל אני מתחילה לחשוב שחוויית החיים של רונן מול הסביבה היא ביקורתיות. כלומר, שלא משנה את מי תשימו לידו, בחוויה שלו, הוא מבוקר, נשפט וקטן אל מול הסיטואציה. וכשהוא מרגיש ככה, יוצאים ממנו צדדים מרדניים וחסרי סבלנות.
אנחנו מחפשים מעט אותנטיות בזוג הזה והאמת שמאוד קשה למצוא אותה. מצד אחד יש את רותם שאי אפשר לצפות ממנה להיות אמפטית ומכילה כלפי רונן וחווית התסכול שלו בקשר כשכל מה שהיא רואה זה איך היא נראית במצלמה. מצד שני יש את רונן שרוצה לרצות את רותם אבל רק כלפי חוץ, כי כלפי פנים הוא יותר רוצה להתמרד ולנקום בה, כי בסיפור הזה רותם היא לא באמת רותם, אלא מה שהיא מייצגת עבורו- את אבא שלו. הוא משחזר את היחסים עם אבא שלו וזה מחזיר אותו להיות הילד הזה שכל הזמן רוצה שיאהבו אותו אהבה ללא תנאים, אבל באהבה הזאת יש תנאים, כמו מה לומר, ואיך לומר, וכמה לומר והוא לא יכול לסבול את זה.
למרות שנורא ברור הקושי של רונן בקשר הזה, אני מנסה לחשוב מה הקושי של רותם בקשר הזה. אני חושבת שהוא בעיקר שם לה מראה על עצמה, ומבליט את המקומות הכי קשים שלה בעצמה. כי כמה שרותם ביקורתית כלפי רונן, כלפי עצמה היא ביקורתית אפילו יותר. היכולת של רונן להיכנע לחולשות שלו ולשריטות שלו, עומדת בניגוד מוחלט ליכולת של רותם לעשות את זה. כי רותם מהפרק הראשון הגדירה את עצמה כאסופה ומוחזקת. הפחד שלה לשחרר את ההגנות ולחוות את הביקורתיות הזאת בעצמה היא מפחידה עבורה, ולכן מעדיפה להשליך את זה לאחר.
רותם צריכה לאפשר לעצמה להיות פגיעה יותר, רגישה יותר, אבל היא לא יכולה לעשות את זה כל זמן שרונן בוחר כל הזמן את הצד הקורבני והמסכן. לפעמים, אני חושבת שהוא פשוט לוקח לה את כל המקום להיות חלשה ופגיעה, לכן מה שיוצא ממנה זה צדדים שהיא מכנה כ"רעים", אבל זה לתחושתי, הקושי שלה להראות פגיעות ביחסים עם גבר שתופס את כל הפגיעות לעצמו. החרדה מהמצלמה של רותם זה לא פחד מהאופן שבו אנחנו, הצופים, נתפוס אותה. אלא איך היא עצמה תתפוס את עצמה.
והאמת, שהריבים של רותם ורונן לא מפחידים אותי, היכולת שלהם לריב ולהישאר ביחסים רק מעידה על הכוח שלהם כזוג. נכון, יש שם הרבה מורכבויות שכל אחד צריך לפתור קודם כל עם עצמו ואחר-כך עם האחר, אבל היכולת שלהם להחזיק ריב, ולגשר עליו פעם אחר פעם ולצאת מחוזקים זו יכולת זוגית ורגשית מאוד חזקה.
בשונה מהם, לחן ויוסי אני קצת יותר דואגת. כי על אף שהכול נראה טוב, שמח ומצחיק נראה שיש לא מעט דברים שהם לא מדוברים בכלל. הפערים בין חן ויוסי מורגשים לשניהם, ובעיקר לחן. באורח חיים, בדיבור, במשפחה, אפילו במה שהם שותים, ובמה שהם קונים בסופר. יוסי קורה לזה גבולות, אני חושבת שחן פשוט לא מצליחה להכיל את השונות של יוסי ולכן מנסה לגרום לו להיות כמוה. כמו למשל שחן מזמינה בקבוק סאקה בלי לחשוב האם יוסי אוהב את זה. נזכרתי קצת בירח דבש שלהם, כשהיא אמרה לו שהוא לא צריך להיות כל הזמן מצחיק כדי למלא את החלל, היום בפרק הרגשתי שגם היא קצת נאחזת במצחיקות ובשטותניקיות שלו כדי להרגיע את עצמה בתוך הסיטואציה. יש יותר מידי מתחת לפני השטח שכרגע מפחד לפרוץ החוצה כי בעצמם הם לא בטוחים האם הקשר הזה חזק מספיק כדי להתמודד עם מה שיצוף.