ב־95' הייתי שחקן חופשי לאחר שנים של משחק בתיאטרון באר שבע", שלמה סדן משחזר כיצד נהיה כוכב בשנות ה־90, כשנבחר לככב כמייק לינוביץ', הדמות הרחוקה ביותר מהקיבוצניק שהוא, בסדרת הטלוויזיה "רמת אביב גימל", הנחשבת לאופרת הסבון הישראלית הראשונה. "פתאום מצאתי את עצמי במשהו סטייל אמריקה, בסגנון 'היפים והאמיצים', 'דאלאס' ו'שושלת', שלא הכרנו בארץ והשפה שלו באה מהבמה.
כמו שחקנית מתחילה: גל גדות חושפת מה נאלצה לעשות כדי לזכות בתפקיד שלגיה
"להקת עורבים שצורחת 'הכל רע'": יהורם גאון סוגר חשבון עם התקשורת
זאת, כשלא ידענו לאן זה יגיע ומבחינתנו זה היה כמו ללכת בשדה לא חרוש. במאי הסדרה יואל זילברג הביא מארצות הברית דפוסי מחשבה שלא היו מוכרים כאן, עם דגש על בלונד ועיניים כחולות בבחירת השחקנים. הטלוויזיה הייתה מאוד שוביניסטית, משהו שלא יעלה על הדעת שיהיה בטלוויזיה של היום. זה השתקף גם בבחירת המקום שבו התרחשה העלילה, רמת אביב גימל, שהיה כביכול מנותק מההוויה הישראלית. לא הכרתי עד אז את השחקנים ששיחקו שם איתי.
עם גילת אנקורי, בתפקיד עידית לינוביץ', אשתי, הייתה לי כימיה נהדרת, מה גם שהיא הייתה שם הכי קרובה אליי בגיל ונשארנו מיודדים לאורך זמן יותר מאשר עם האחרים, שכאילו באנו ממקום שונה".
הייתה השקה בין דמותו של מייק לינוביץ' ובין מה שאתה במציאות?
"כל מה שיש בשלמה סדן היה במייק לינוביץ', אך לא ההפך. למייק היו תכונות שלא ניתן למצוא אותן אצלי, כמו הנטייה שלו להתמכרויות שונות ובניגוד אליי גם היכולת שלו לתמרן אנשים. אולי צופי הסדרה לא אהבו את זה, אבל אני נהניתי מקשת הצבעים שיוצר הסדרה, יואל זילברג, העניק לדמות".
לדבריו, באותם ימים היה עליו לתמרן בין התא המשפחתי שהקים באותה עת ובין זיהויו ברחוב כמייק לינוביץ'. "תופעת הידוענים, שהיום הפכה במידה רבה לתופעת המשפיענים, עדיין לא הייתה אז", הוא מציין ומעיר במין הומור, "יש העושים מזה מיליונים". "העובדה שהכירו אותי יותר לא הוסיפה לי לחיים", הוא אומר עוד. "מדובר בתרבות שלא באתי ממנה ולא ניסיתי להבין אותה. עד היום היא לא חלק אמיתי ממני. הפרסום לא עשה שום דבר לאגו שלי, אבל הפרטיות שלי קצת נפגעה. זה התבטא בשיחות טלפון שהיו מיועדות למייק לינוביץ', עם סקרנות בלתי מובנת לשמוע איך דיבר במציאות ושאלות מוזרות כמו אם יש לי את הטלפון של יעל בר זוהר, ששיחקה שם את בתי שרון".
מה הרוויחה הקריירה שלך מהשתתפותך ב"רמת אביב גימל"?
"אם לומר את האמת, שום דבר. מדהים איך בארץ הפרסום לא מתורגם לכסף ולא מביא לעבודות נוספות. קורה כאן משהו הפוך לארצות הברית, שם ראו בשחקנים כמוני מוצר שיווקי. פה הכל יותר קטן, הרבה יותר צפוף - ואני נשאר בצד. לו הייתי שם, בוודאי הייתי מארח אותך בחווה הפרטית שלי".
זה מתסכל?
"בגילי המופלג אין מקום לתסכולים כאלה. כפי שכאן לא שווייץ מבחינת השקט, כאן זה לא אמריקה מבחינת האפשרויות. יש לדעת לקבל את החיים כפי שהם. ולו הייתה לי אחוזה, מה הייתי עושה עם כל כך הרבה חדרים?".
כשזה נגמר, לא חיכה לך עוד מייק לינוביץ'.
"לא רק שלא חיכה, אלא גם לא הייתה מה שנקרא בתחום שלנו 'תעשייה' עם שדרוג לתפקיד נוסף, מה גם שלא הייתי אקטיבי כדי לרכוב על ההצלחה. לא רצתי להשקות, כפי שאומרים כעת וכשהיה צריך, די נגררתי לשם בשערותיי, מה גם שזה לא נתן לי כלום והרגשתי שכל יציאה כזאת שרפה לי ערב, שעליו בכלל לא קיבלתי כסף ומבחינתי היה עול".
תלמיד מהמניין
את הצופים בו כשכיכב ב"רמת אביב גימל" הוא המיר בנוסעי המונית שממנה פרנסתו כיום. אם יש המשערים שהגיע לכך על רקע המציאות הלא זוהרת שציפתה לו כשהסדרה סיימה את המרוץ שלה, אז זה לא היה כך. מתברר שלפני תפקיד חייו הוא הוציא רישיון לנהיגה במונית ועבד שנתיים כנהג מונית. "זה מה שרציתי לעשות במקביל למשחק", סדן מבהיר.
"אהבתי מאוד לנהוג ובעצם עד היום. אז לאחר שהייתי תקופת מה נהג מונית, עזבתי את זה להמון שנים עד שחזרתי כשהבנתי שבין תפקיד לתפקיד רצוי שתהיה לי איזושהי הכנסה קבועה מחוץ להדרכה בחוגים ולבימוי אירועים פה ושם, גם הקראת ספרים בספרייה לעיוורים, מה שכבר אינני עושה. אגב כך נפתח בפניי עולם הספרות שהביא אותי לכתוב רומן משלי, 'ספרי לי עוד על מאריק', כשהנהיגה במונית מאפשרת לי לשלוט בזמן שלי".
ועוד הפתעה מצדו של סדן: "כשהבת הקטנה שלי, מעין, התחילה ללמוד באוניברסיטת בן־גוריון, אמרתי - 'עכשיו גם אני רוצה!', ונרשמתי ללימודי היסטוריה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בהר הצופים במסגרת הפתוחה לאלה שאין להם תעודת בגרות, מה שלא יכולתי לרכוש בקיבוץ. משנת הלימודים הקרובה אוכל להיות תלמיד מהמניין".
מזהים אותך שם?
"הרוב שם עוד לא נולדו בימי 'רמת אביב גימל'". לצד כל אלה, סדן שיחק בסרטים חרדיים בבימויו של הבמאי יהודה גרובייס. "כשחקן מצאתי בכך עיסוק שונה מהעבודה הרגילה של שחקן, משהו בכלל לא דומה למה שעשיתי בסרטים הרגילים", הוא מספר. "בסרטים דלי תקציב אלה אין נשים ואין גם אלימות מופגנת ואם כן, אז בצורה עקיפה. כמובן, אין בהם סקס, כך שהכל מותאם לצפייה של משפחות חרדיות".
אתה נהנה שם?
"בשבילי זאת איזו הרפתקה, מה גם שחלק מהסרטים צולמו הרחק מכאן, מוונציה עד נפאל אפילו. אחרת, מי יודע אם הייתי מגיע לשם".
מחנה אימונים
הוא נולד לפני 73 שנה בקיבוץ בית זרע שבעמק הירדן להורים שעלו מאוקראינה, גליציה של אז, ומליטא. לדבריו, הוא גילה שם נטייה למשחק, "עוד כשזה נחשב בקיבוצים לסוג של סטייה". כבן קיבוץ העדיף מסלול קרבי בצבא על פני להקה צבאית. הוא התגייס לצנחנים, הגיע לדרגת סגן, אך לא חתם קבע מפני שבעבע בו רצון כמוס להיות שחקן.
החיים הכתיבו לו עיכוב מצער במימוש החלום הזה. בעודו לוחם בגולן במלחמת יום הכיפורים נפל שם אחיו הגדול מוטי בגיל 27. "לקחתי את האסון בצורה מאוד קשה", הוא נזכר. "צריך להבין שאם לצעירים של היום רצח רבין מהווה טראומה משמעותית, מלחמת יום הכיפורים השאירה צלקת בקרב דור שלם".
סדן המשיך לחלום על משחק, אך עדיין נשאר במשק, שבו עבד במטעי הבננות, ייצר גביעי לבן במפעל הפלסטיק המקומי וגם התבוסס ברפת. "הכי כיף היה לדרוך שם על ה'עוגות' של הפרות בדרך לחליבה", הוא מעיד בהנאה.
תוך כדי כך אירע לו משהו שהיווה לגביו מעין הקדמה לקריירה הבימתית שלו. זאת, כשבמהלך שירותו כקמב"ץ מילואים בנח"ל הייתה מי ששמעה אותו מקריא איזה קטע - והמליצה עליו לקורס קריינים בירושלים. "כך נהייתי קריין רצף בטלוויזיה ובמשך אי אלה חודשים מצאתי את עצמי על קו בית זרע־ירושלים", סדן מציין. "קשה לומר שהעניין סיפק אותי.
גם ניסיון להריץ אותי - מי שהיה שחקן בקבוצת הכדורעף בקיבוץ - במגרשים לצדו של יורם ארבל, כדי להכשיר אותי לעבודה במחלקת הספורט, לא עלה יפה, כשהבנתי שזה לא יקדם אותי למה שרציתי באמת, כלומר לשחק".
צעדיו הראשונים במשחק היו על בימת הקיבוץ. משם הוא המשיך ללימודי תיאטרון בסמינר הקיבוצים, שאותם סיים ב־79'. אז עזב את המשק כדי לפצוח בקריירה בתיאטרון באר שבע, ש"שמונה העונות שלי שם היו מחנה אימונים אחד גדול". כשחש שם שהוא דורך במקום, עבר לתל אביב עם כוונה לברוח כמה שיותר רחוק ממסגרת של תיאטרון רפרטוארי.
סדן גרוש וחי בשוהם. הוא אב לשתי בנות וסב לשני נכדים. כשסדן נשאל אם הוא צופה בריאליטי בטלוויזיה, הוא עונה במשובה - "לא, יש לי פתק מהרופאה". האם היה משתתף בתוכניות האלה? "מציעים לי בערך אחת לחודשיים ואני דוחה", הוא אומר. "כיום, כשמנסים לשכנע אותי, אני מסכים, אבל אומר שקודם ישימו מיליון שקל בבנק".
סדן לא רק סרבן ריאליטי. "הטלוויזיה כמעט לא דלוקה אצלי", הוא מצהיר. "אם כבר, אז לצפייה במשחקי כדורגל. אני לא מחפש את זה. יש לי מעט זמן פנוי, שחשוב לי יותר להקדיש אותו למשפחה. זה לא כמו בעבר, כשהזמן היה מוצר יותר זול". כשאני שואל את סדן, ששום תפקיד שגילם לא התקרב למייק לינוביץ', אם סדרה כמו "רמת אביב גימל" יכולה להצליח כיום, הוא משיב: "אני לא חושב. הטלוויזיה עברה מאז אבולוציה. אנחנו חיים בעולם אחר שלא פתוח לדברים כאלה, הבידור השתנה לגמרי".
איך אתה מסתדר עם המצב הנפיץ במדינה?
"אני נאבק".
אתה בהפגנות?
"כן. אין לי יותר מדי כוח, אבל אני משתדל להגיע לאן שאני יכול, בדרך כלל לעזריאלי".
עם שלט?
"לא, עם דגל, גם נהנה לשוחח על המצב עם הנוסעים שלי. איך אמר עמוס עוז? 'אם אני רואה שריפה, אני תופס דלי מים ורץ לכבות אותה. אם אין לי דלי, אז כוס מים ואם לא, אז עם כפית'. חוץ מזה אני משתדל לא להיות חלק מהשיח האלים שהשתלט על החברה שלנו ובו אין שום משמעות למי צודק".