התכנית החדשה שעלתה אתמול (שבת) בקשת 12, ״החתונה הישראלית שלי״, נראית כמו עוד פורמט לריאלטי אהבה שלא מחדש לנו כלום מלבד רכילות. הפעם היה מדובר בפורמט אהבה-חתונות של זוגות שבחרו להתחתן דווקא בתקופה הקשה שהמדינה הזו עוברת. על הנייר זה נשמע לנו כתכנית קסומה ועמוקה שמראה לנו את הצדדים היפים של אהבה ונכונות לעמוד בה בכל רגע נתון, זה נכון. אבל זה לא מונע מהעובדה שמדובר בעוד מסחטה רגשית של רייטינג בחסות קשת 12, שככל הנראה לא ידעה מה לשדר בתקופה הזו ונאלצה ללכת על הפתרון הקל.
את התכנית מגישה אילנית לוי, נעימה לכל הדעות. היא מראיינת ועוברת בין שתי זוגות שונים - גל וירדן, שמשרתים שניהם במילואים, ואילי ונופר, זוג מקיבוץ בארי. בתחילת הפרק אילנית אומרת ״גם כשקשה, אנחנו הישראלים לא מוותרים על אהבה״ ושוכחת לציין כי במצב הפסיכולוגי שאנחנו נתונים לו, במלחמה, רוב הזוגות עוברים מהלך קיצוני כזה או אחר - חתונה או היפרדות, כפי שהסביר הפסיכולוג ד״ר גלעד הורוביץ בשיחה עם שיר אלימלח ומיקי לוין.
במהלך התכנית אילנית לוי מלווה את הזוגות ביום החתונה שלהם, בדרך אל החופה. היא עוברת בין זוג לזוג ושואלת אותם ״למה דווקא עכשיו?״. הכלה החיילת מסבירה זאת בפשטות: ״היה לנו אולם סגור לתאריך של היום, ואני לא רוצה לתת להם את ההרגשה שהם עצרו לנו את החיים״. לאחר מכן אנחנו עוברים אל החתן החייל, ושם הוא מספר על החוויה הקשה של לאבד בחברים בשבת השחורה. הזוג מספר במשך מספר דקות על החוויה הזוגית שלהם במילואים, ועל איך הדבר השפיע על חייהם. עד כאן טוב ויפה, ובעיקר מרגש, אבל האם מדובר בסיפור אהבה שמתאים לטלוויזיה, ולא סתם סיפור לפוסט בפייסבוק?
מיד אחרי המונטאז׳ המרגש של זוג החיילים שמספר על החתונה שנעצרה, אנחנו עוברים אל הזוג בקיבוץ בארי. מדובר בזוג שכרגע נמצא בפרק ב׳, לכל אחד מהם ילדים מנישואים קודמים, וכעת נופר הכלה, נמצאת בהריון מתקדם. החתן אילי מספר על היותו יליד קיבוץ בארי, שעזב בצעירותו וחזר לקיבוץ בשביל לגדל את הילדים. הזוג שמתגורר בעוטף עזה מספר על החוויה בשבעה באוקטובר, על כך שלא נכחו בקיבוץ באותו סוף השבוע, ושעברו את מסכת הזוועות דרך המשפחה של אילי שהתחבאה מהמחבלים לאורך כל השבת.
בתכנית ״החתונה הישראלית שלי״ אנחנו עוברים טלטלה רגשית. מסיפורים על מוות, רצח ואיבוד משפחה וחברים, אל סיפורים על חתונה, שמחה והמשך החיים. הרצון של קשת 12 לייצר קצת נחמה ושמחה בתוך כל הכאוס הזה הצליח, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שמדובר במסחטה רגשית שמתאימה בדיוק לתקופה הזו, שלא ממש יודעים מה לשדר בה. גם הכותרת ״החתונה הישראלית שלי״ מעניק איזשהי תחושה שכך חתונות ישראליות אמורות להיראות - בין חיים למוות. הן לא, אבל התקופה הזו מאלצת אותנו לשלב בין שתי הקצוות הללו. האופטימיות של הסדרה מכניסה בי אמונה באהבה, בחיים ובלהמשיך אותם ללא הפסקה, ועל כך אני מודה להם. אבל לתקוף את המציאות הזו מהכיוון הקל ביותר, ככל הנראה שמור רק למוחות המצטיינים של קשת 12.