"בוקר טוב לכם, השעה רבע לשבע ואנחנו במשדר חדשות מיוחד בעקבות מטח טילים ורקטות שנורה לשטח ישראל במהלך השעה האחרונה, גם בצבא מאשרים שמדובר בכמאה רקטות שנורו בארבעים הדקות האחרונות. יש גם נפגעים כתוצאה מהירי שבוצע מרצועת עזה", אמר ניר דבורי במבזק מיוחד לאחר שנלקח ממיטתו בשעת בוקר מוקדמת, מבולבל ממטר ההודעות שקיבל לנייד, ואמר "מוטיב ההפתעה האופן שבו מדינת ישראל מתעוררת בחג שמחת תורה לתוך מטח טילים נרחב כולל למרכז הארץ, ושאנחנו לא זוכרים הרבה זמן ויידרש לתגובה ישראלית״.
כך פרץ דבורי לשידור, בדיוק לפני 100 ימים, בשבעה באוקטובר, עשרים דקות אחרי האזעקות שהפתיעו מדינה שלמה ובישרו על תחילתה של מלחמת "חרבות ברזל", המלחמה הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל.
תוך כדי הפריצה לשידור, דבורי מביט בנייד ומקבל דיווחים שוטפים בשידור חי, המסך מתמלא ללא הרף בהודעות הכתומות המתריעות על אזעקות ברחבי הארץ ודבורי מוסיף את המשפט שיתברר בהמשך כטעות המרה ביותר: "זה מגיע בהפתעה גם למערכת הביטחון מתוך הבנה שהולכים לימים מתוחים מאוד, אבל בצבא מבינים שהם יכולים להכיל את האירוע הזה".
הצבא יכול להכיל את האירוע הזה? כמה הדברים מקבלים משמעות אחרת היום, 100 ימים אחרי, כשמדינה שלמה לא מסוגלת להתחיל בכלל לחשוב איך להכיל את הטבח הנורא והימים הנוראיים שנמשכים עד עצם היום הזה עם כ"כ הרבה חטופים שלנו בעזה ומיטב חיילינו שנופלים מדי יום. ועדיין גם היום דבורי באותה נימה אופטימית בכל דיווחיו, בטוח שצה"ל יכול "להכיל" וכמובן שכולנו בטוחים כמוהו שההכלה הזאת אף תביא את הניצחון המיוחל מול חמאס והחזרת החטופים כי צה"ל חזק ונחוש עם מוטיבציה שלא הייתה מעולם לאף צבא בעולם.
ופה אני מאמצת את הסגנון של דבורי, שגם כאשר הוא מדווח ידיעות מנחמות ומעודדות על התקדמותו של צה"ל בשטח והישגיו בלחימה, הוא מכניס לתוך הדיווח את המילה הקטנה: "אבל". ואז אנו למדים מדבריו שלא הכל ורוד ויש מכשולים ובעיות, והסיפור לא פשוט בכלל. גם אני אשתמש במילה הקטנה הזאת "אבל", שעושה את כל ההבדל בין דיווח שעושה לנו תמיד טוב על הנשמה, ודיווח שהוא אובייקטיבי, ריאלי ומדויק.
אז, אמנם באותו יום שחור, דבורי שפרץ למהדורת החדשות ודיווח על מתקפה חסרת תקדים בעצימותה, על ישראל, וטען שבצה"ל מבינים שהם יכולים להכיל את האירוע, הוא לא תיאר לעצמו לאן המלחמה הזאת תתגלגל ומה יהיו תוצאותיו הנוראיות של אותו יום. לא פשוט לצפות היום בדיעבד בדבורי מדווח על מתקפת הפתע של מטח הרקטות, כשבאותן דקות בדיוק הוא לא יודע שהחל להתרחש הטבח הנורא מכל, מחבלי הנוח'בה, השתלטו על בתים, חטפו אזרחים, התאכזרו, רצחו, אנסו, כרתו ראשים של אנשים וילדים ושרפו משפחות בעודן בחיים, בעוד דבורי מדווח על בתים שנפגעו מירי הרקטות. כמה שעות של אימה עברו על תושבי הדרום, כשהצבא היה אמור לדעת להכיל את האירוע הזה, נותר ללא מענה, דומם.
כשם שהמילה "קונספציה" שגורה אפילו על פיהם של ילדים כיום, והכוונה לקונספציה שחמאס מורתע, ניצבת מולה קונספציה שגויה אחרת, שצהל הוא הצבא החזק במזרח התיכון שאין על צה"ל ואין שום כוח בעולם שיכול להכריע אותו, והוא תמיד ינצח בכל הקרבות והמלחמות.
קונספציה שיש בה לא מעט מן היהירות וטבולה בהרבה בטחון עצמי מופרז. קשה לי להאמין שיש איזשהו צבא בעולם שתמיד מנצח ואף פעם לא מובס ואף פעם לא טועה וההיסטוריה לכל אורכה כבר הוכיחה שצבאות חזקים נחלו לא פעם, גם תבוסות. כולנו בני אדם וכולנו טועים והצבא מורכב מבני אדם, ולא מסופרמנים ודמויות ביוניות מאגדות ילדים. והפעם, צה"ל טעה ונתפס כשמכנסיו מופשלות, ובאותו יום שחור, צה"ל לא יכול היה להכיל את האירוע. עובדה שאי אפשר להתכחש לה, כי אחרת לא למדנו כלום.
רק אתמול, רואיין אחד החיילים שסיפר שהוא וחבריו, על אף שהם כבר הספיקו להבין שמתרחש אסון באותן שעות הרות גורל, הם לא ידעו בכלל איך לפעול והיו לגמרי חסרי אונים. אנחנו למדים על אוזלת היד של צה"ל ב-7 באוקטובר, ומדוע הוא התמהמה שעות ארוכות עד שהגיעה עזרה ליישובים. גם בכל רשתות החדשות המרכזיות, הן בארה"ב והן באירופה, תהו והשתוממו לפשר הדבר, ושאלו היכן היה הצבא באותן שעות שהגיעו קריאות מצוקה מכל עבר, ואיך ייתכן שהוא התעכב במשך שעות ארוכות.
אבל יש אבל נוסף, על ה"אבל" שכבר ציינתי. צה"ל פישל בגדול באותו יום, אבל, אחרי שצה"ל יצא מהשוק וההלם, הוא אסף את עצמו והתאושש, והיום חיילינו נלחמים כאריות ומכוונים בשטח על ידי אסטרטגיה צבאית שקולה ומתוכננת היטיב, ועובדה שהתוצאות לא איחרו לבוא, ואין לאף אחד ספק שבסופו של יום הוא ינצח. קשה שלא לנצח עם מוטיבציה ואומץ כאלו כפי שמפגינים החיילים.
בשורה התחתונה. באותו יום שחור, צה"ל לא יכול היה להכיל את האירוע. היום, הוא יכול. ונקודה חשובה יותר: הוא לא רק יכול להכיל את האירוע, הוא מספיק חזק ועוצמתי להכיל ביקורת ולהתמודד איתה, ועל כן, מותר גם לשאול אותו שאלות קשות ולהעביר עליו ביקורת מבלי לחשוש שהדבר יפגע במורל שלו.