ויישאלי מארווניד היא העיתונאית היחידה, ולמעשה גם הבעלים של ערוץ טלוויזיה זעיר בשם “חדשות קושקוש". איתה עובד בערוץ רק צלם אולפן מבוגר.
ארץ מפלגת? תוכנית סאטירה לא אמורה לעשות לכם נעים | דעה
בדרך לנטפליקס: ההישג המטורף של רותם סלע
לערוץ אין כמעט צופים, אבל המצב משתנה כשלידיה של ויישאלי מתגלגל מידע על כך שבאחד מבתי היתומים בעיר מתרחשים מקרים של התעללות פיזית בנערות. ויישאלי מתחילה לחקור את הסיפור, ובמקביל לפרטים הקשים שהיא נתקלת בהם היא נתקלת בהתנגדות מצד בני משפחתה המוטרדים מרדיפתה אחרי הקריירה לפני שהביאה ילד לעולם, ומחששם מפני עולם העבריינים שהיא יוצאת נגדו.
ויישאלי עומדת על שלה, ואף נרדפת בידי עבריין ופדופיל אכזרי, ומגלה גם העלמות עין מצד הממשלה - וזה פחות או יותר תקציר הסרט עד אמצעו, כי יותר לא יכולתי לסבול את התוצרת הבוליוודית הזו גם לטובת החובה העיתונאית, ועזבתי אותו. מי שרוצה לדעת את ההמשך שיצפה בו בעצמו.
“העלמת עין" אגב, להערכתי הבלתי מנוסה, לא משתייך לטראש הבוליוודי הנחות ביותר, שם אחת לארבע דקות בערך, באופן שאינו קשור כלל לעלילה, פורץ קהל השחקנים בטלטול איברים ובנענוע ראשים נמרץ נוסח הכלב שעל הדשבורד בזמן קפיצה על באמפר.
“העלמת עין" מסתפק במנה אחת של הריקוד ההודי חסר הפשר הנ"ל ולא חוזר להטריד את הצופה - לפחות כאמור עד תום השעה הראשונה. גם במהלך הסצינות שבהן מתנהגים השחקנים ומתנהג התסריט באופן - איך נאמר - קרוב יותר למנהגים המוכרים לנו, בוליווד אינה מאמינה באנדרסטייטמנט.
עידון הוא לא הקטע שלה. א' צוחק, ב' כואבת - תחושותיהם מופשטות מהטם־טם הפנימי שלהן, מהבנייה האומנותית הסבלנית הנדרשת. א' מתפתל תוך שנייה על הרצפה מרוב צחוק, ב' לא נזקקת ליותר מחצי שנייה בדרכה לתלות את עצמה, וכעבור חצי דקה כל זה נשכח וא' וב' חוזרים לענייניהם: זה למעשיו הרעים מאוד, וזו למעשיה הטובים מאוד.
הדבר הטוב העיקרי שניתן לזקוף לזכותה של בוליווד הינו שהיא משגשגת. שיש לתוצריה קהל צופים עצום במדינה המאוכלסת ביותר בעולם (יותר מסין!), וגם קליינטים רבים מחוץ להודו. ויש לבוליווד נקודת זכות נוספת: מי שנפשו לא יכולה לסבול את סרטיה יכול, כמוני, להסתלק מהם בכל רגע. מומלץ.