ערוץ 12 ציין אתמול חצי שנה למלחמה במהדורה מיוחדת והפיק תחת ידו סרט דוקומנטרי מרשים והיסטורי על כל האירועים שהתרחשו מאז אוקטובר השחור, שהכיל עדויות מכל גורם רלוונטי אפשרי, צבאי או אזרחי, כאשר מיטב הפרשנים והשדרנים שלו פרוסים בכל רחבי הארץ, בצפון ובדרום.
אולם על אף התיעוד והתחקור היסודי, עם הסברים מכאן ועד הודעה חדשה, רק יצאנו מתוסכלים, מבולבלים ומיואשים יותר, ונשארנו עם השאלה הגדולה שתקועה לנו בגרון: אז זהו? זה הניצחון המוחלט אותו הבטיח לנו נתניהו? אם הצבא יוצא מחאן יונס, וחמאס חוזר לתפוס שליטה במקומות שאותם עזב צה"ל, אז מה בעצם עשינו עד כה? הרגנו אלפי מחבלים? במהרה יבואו אחרים במקומם. השמדנו תשתיות ואמצעי לחימה? הם כבר ימצאו דרכים למלא את החסר. הרסנו את עזה ואת בתיה? הם יבנו חדשים. וכמה חיילים יפים, טובי ארצנו איבדנו בדרך.
אני חייבת לציין שמכול אותו משדר מיוחד של הערוץ שבאמת נתן כאן עבודה מאומצת וחשיפה לפרטים הכי קטנים, מי שהכי ראה את המציאות כמות שהיא, לא היו הפרשנים המלומדים או השדרנים, אלא ילד צעיר שחזר עם משפחתו לשדרות אחרי שנמנו על עקוריה לתקופה ארוכה, וכשנשאל לתחושותיו והאם הוא מצפה עכשיו לעתיד טוב ובטוח יותר, ענה ב"לאו"! מוחלט. ילד צעיר כבן 9, שהתמימות והטוהר ניכרו היטיב בעיניו הדומעות אחרי כל מה שחווה, החרדות, הלחצים, הניתוק מהבית ומחבריו, הציג גישה ריאליסטית ותמונה קודרת של המציאות והכי חשוב: חוסר תקווה ואמון מוחלט במערכת וביכולתה להגן על עתידו ועתיד משפחתו.
בעצם, הזעקה שיצאה מפיו כאשר אמר "לא" מוחלט לאפשרות שיש אור בקצה המנהרה, בלי היכולת שלו לפרשה לעצמו בגלל גילו הצעיר, אמרה דבר אחד פשוט: ניצחנו בקרב, אך הפסדנו במלחמה, והגיע הזמן שנודה זאת בקול. זו לא בושה להודות בתבוסה, לפעמים זו אפילו גדולה שמצביעה על חוסן נפשי ויכולת להתמודד עם המציאות, התמודדות שתחייב אותנו בלית ברירה לעשות גם צעדים מכאיבים כמו כניעה לתכתיבים של ארה"ב או ויתורים במשא ומתן לנבלות מעזה, במקום לבנות מגדלים באוויר ולרקום חלומות על ניצחון מוחלט שהוא לא בר השגה.
חולי סרטן בדרך להבראה נאלצים לעבור טיפולים קשים, ואם הם מתכחשים למצבם וטומנים ראשם בחול ומסרבים לקבל אותם, הם מקרבים את סופם. והסרטן פשט בגוף האומה, סרטן ההכחשה, שמטריף ומבלבל את כל המערכות עד שהן אינן יודעות אנה הן באות.
כי הרי אותו ניצחון מוחלט שנתניהו לא מפסיק לדבר עליו, ואתמול המסמך התיעודי שהוצג במהדורה, השמיע אותו שוב ושוב, ישר מפיו של ראש הממשלה, לא שווה את הנייר עליו נתניהו כותב את נאומי הניצחון שלו. על איזה ניצחון מוחלט אנחנו מדברים? על פי פרשנותו של אוהד חמו אתמול במהדורה המיוחדת, הוא סיפר שדיבר עם שני עזתים שאמרו לו שבכירי חמאס בנו לעצמם כמעין עיר מקלט ברפיח, כי הם בטוחים שישראל לא תיכנס לשם בגלל הלחץ האמריקאי ולצערנו הם צודקים.
אחרי השיחה האחרונה של ביידן עם נתניהו, לא נראה לכם שזה ממש לא מקרי שהוחלט להוציא את צה"ל מחאן יונס? וגם אם ההחלטה הזאת לאו דווקא נעשתה בעקבות לחץ אמריקאי, אלא משיקולים צבאיים גרידא, כדי לא להמשיך ולסכן את חיילנו שידשדשו בבוץ העזתי, הרי מיד אחרי אותה שיחה, נתניהו מיהר לכנס את הקבינט ולהכריז על עזרה הומניטרית מאסיבית לעזה. אז למישהו יש ספק שישראל לא תיכנע לתכתיבים אמריקאים? והאם בכלל יש לה ברירה אחרת? כלומר, חיסול מוחלט של חמאס כפי שהבטיח נתניהו, הוא בגדר אשלייה. אז על איזה ניצחון אנחנו מדברים?
ואיך אפשר לדבר על ניצחון מוחלט, עכשיו כאשר הלוחמים עוזבים את חאן יונס ונוצר הרושם שהתמרון הקרקעי הסתיים, וחמאס על פי הדיווחים בחדשות אמש, חוזר לשלוט בשטח ותושבי עזה חוזרים לצפונה, מה שהדרג המדיני כל העת רצה למנוע. ואיך אפשר לדבר על ניצחון מוחלט אליו שואפת הממשלה, כאשר מלכתחילה הובסנו. הובסנו כבר באותו יום שחור בשביעי באוקטובר אחרי הטבח הנורא ושום ניצחון, מזהיר ככל שיהיה, לא יחזיר לחיים את כל הקרבנות היקרים שאיבדנו.
והכי חשוב כרגע, ומה שצריך להיות בראש סולם העדיפויות של הממשלה, היא החזרת מאות החטופים. המילה: הפקרה, חזרה אמש במהדורה המיוחדת שוב ושוב, והדהדה חזק וברור באוזני כולנו, וצלצלה בכל הפעמונים, חזק ומחריש אוזניים יותר מכל סירנות האזעקה שנשמעות בערינו בזמן מלחמה. אם הממשלה הזאת תפקיר את מאות החטופים, הרי זו תהיה לא סתם תבוסה, אלא אם כל התבוסות, ולא משנה כמה מחבלים נהרוג או בניינים נהרוס בעזה.
וכן, גם חייו של סינוואר, וכל ההנהגה המחורבנת של החמאס, בעזה או בחו"ל, שאנחנו שואפים לחסל, לא שווים שערה אחת משערות ראשם של כל אחד ואחת משבויינו. על כן, פדיון השבויים והצלתם מידי המרצחים המתועבים, צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות, יותר מסיסמת הניצחון המוחלט. אומר יותר מזה, הניצחון המוחלט מתגמד למימדים זעירים, לעומת סיסמת החזרת החטופים.