"העיר האבודה", נטפליקס
סנדרה בולוק היא סופרת בעלת רקע ארכיאולוגי, המשתמשת בידע לכתיבת סדרת רומנים מצליחה המשלבת בתוכה אירועים מהעבר הרחוק־רחוק. צ'אנינג טאטום הוא דוגמן חתיך שתפקידו להצטלם לכריכות ספריה של בולוק במטרה לקדם מכירות. בעקבות מותו של בן זוגה של בולוק בתאונה, בולוק חסרת חיים, חסרת חשק, חסרת רצון להמשיך לכתוב, אלא שאז היא נחטפת לאי מרוחק באוקיינוס בידי מיליונר מטורלל שמעוניין להשתמש בידע שלה לפענוח מפת אוצר המוליכה לתכשיט עתיק ויקר ערך.
טאטום המגושם חובר ללוחם קומנדו (בראד פיט בהופעה קצרה) כדי לחלץ את בולוק. החילוץ מסתבך, בולוק וטאטום הופכים לנרדפים, וכל זה, פחות או יותר, מתרחש בחצי השעה הראשונה פלוס־מינוס של הסרט. אחר כך כבר לא יכולתי להמשיך לסבול ונטשתי.
באופן הטבעי ביותר מזכיר הסרט את “בעקבות האוצר הרומנטי", אלא שמלבד החיפוש אחר אוצר וסופרת שאין לה חשק לחיות מסתיים כאן הדמיון. "בעקבות האוצר הרומנטי" היה חביב, מדויק, קומדיית הרפתקאות רומנטית שבמהלך העשייה התייחסה לעצמה במלוא הרצינות בכל שלביה, מתסריט, דרך הפקה ועד בימוי וצילומים.
“העיר האבודה" מעלה פעם נוספת את השאלה למה אנשים טורחים לייצר סרטים מהסוגה העקומה הזו, או בעצם מדוע הם טורחים לייצר סרטים בכלל. את הכסף - המכשול העיקרי להפקת סרט - כבר השיגו. את הלוקיישנים לצילומים כבר בנו. גם שחקנים ברוך השם שכרו - בולוק הרי לא תצא מהבית בשביל פחות מכמה וכמה מיליונים. אז מה הטעם לדלג ולחסוך דווקא בתסריט, בדיאלוגים, ולשכור כותבי בדיחות מכיתה ו'? למה, אחרי כל ההוצאה והמאמץ, להסתפק בגיחי טורדני וירוד פעמיים בכל משפט במקום פשוט ליצור אחלה סרט? לסיכום: סרט לאמיצים בלבד, שמוכנים להסתכן בהפיכת ערב נעים מול המסך לגפילטע פיש מהשבוע שעבר.