אם מסתכלים על סדרות של פעם, כנראה שרבות מהן לא היו שורדות את מבחן הזמן, לא כי הן גרועות, אלה פשוט כי הן אמיתיות מדי. בתקופה בה הכל מזויף מלוקק ופי סי, אמת הפכה למילה גסה.
סדרת קאלט כמו ״סקס והעיר הגדולה״, אשר הייתה מאופיינת בשיחת בנות עם רגעים מצחיקים, מביכים, כנים וחושפניים, אשר אפשרו לנשים להזדהות עם הדמויות הראשיות ואף נגעה בנושא טאבו כמו סקס והשם ירחם, הנאה ממנו. בגלגולה הנוכחי, נטול הציפורניים, הפכה למופע לקק לקהילת ה-LGBT ולתוכן בלתי ניתן לצפייה עד מבחיל.
גם סדרה כמו ״סיינפלד״ אשר דורגה שלישית ברשימת הסדרות הנצפות ביותר בכל שירותי הסטרימינג בארה"ב, ״זוכה״ ברשת לתגובות בסגנון ״זה בחיים לא היה עובר עכשיו״, או ״זה מאוד פוגעני״. מייקל ריצ׳רדס, הלא הוא קריימר, כבר הספיק להיות ״קאנסלד״ עוד ב-2006 (טייטל אשר בהוליווד שווה ערך לגלות לפאלם ספרינג) כאשר צעק ביטויים גזעניים כלפי צופים שהפריעו לו בהופעתו.
בשבוע האחרון עלה לנטפליקס סרטו החדש של סיינפלד -"הקרב על הפופ-טארט" . בראיון לפודקאסט של "הניו יורקר" אמר סיינפלד- ״פעם פשוט ציפית שיהיה משהו מצחיק בטלוויזיה. ובכן, נחש מה, איפה זה? זה בגלל החרא של השמאל הקיצוני ותרבות הפוליטקלי קורקט, זה שאנשים חוששים כל כך להעליב אנשים אחרים".
בשנת 2024 המילה אמת, הפכה לפוגענית, ועובדות לדבר נזיל. לא בטוח שאנחנו מבינים עד כמה זה מעוות. בגלל אוכלוסיות מסוימות, שכולנו יודעים מי הן, האולפנים ההוליוודים- שלהם כוח השפעה עצום, משקרים ומעוותים את המציאות דרך תמיכה מתרפסת בנרטיב מזויף של קבוצות מיעוטים מתקרבנות ופרוגרסיביות אשר לא תורמות כלום לחברה. אילו רק מישהו היה יכול להסביר להם ש״ריפריימינג״ של המציאות לא משנה אותה בחיים האמיתיים.
אנו רגילים להתייחס לנרקיסיזם כשמדברים על אינדיבידואלים ברמת המיקרו, אבל פה מדובר בתופעה כוללת ומתפשטת - נרקיסיזם קולקטיבי. התופעה הזו צוברת תאוצה תוך כדי התקדמות והתפתחות הטכנולוגיה והעידוד החברתי בצבירת לייקים המקושרים ישרות להתעסקות עצמית מוגברת. אצל המאובחנים בנרקיסיזם - מי אשר לא תומך בנרטיב הדמיוני והגרנדיוזי שהמציאו לעצמם הוא האויב.
אפשר לראות את התוצאות לכך בצורת שיכתוב ההיסטוריה בסדרה כמו ״ברידג'רטון״. בעוד סדרת הספרים הבריטית מנסה לחקות את המאפיינים של המקום והתקופה, הפקת נטפליקס לקחה לעצמה ״חירויות היסטוריות״ בהצגתה של ״היסטוריה אלטרנטיבית״, שבה המלך הבריטי התחתן עם אישה שחורה, ובכך השתנה מעמדם של בני הקבוצות האתניות השונות בממלכה באופן שאינו תואם את רוח התקופה.
כך, באמתלה של ״אינטרפרטציה אומנותית״ נמחק נושא העבדות מסדר היום כאילו לא היה. ואם נקרא לילד בשמו - שכתוב ההיסטוריה, ללא ״וויט סופרמיסי״ ותמיכה בעולם פנטזיה מדומיין של נעלבים סדרתיים.
נתינת לגיטימציה להתקרבנות והתמסכנות, זה מה שיצר את ההתנהלות המופרעת באוניברסיטת קולומביה, שהפך לקן צרעות אנטישמי במעטה צדקנות פוליטיקלי קורקטית. כדי לא לפגוע ברגשותיו של אף אחד, קיבלנו לתוך הפרצוף הזדהות עם ארגון טרור בחסות השמאל הפרוגרסיבי, במעטה של יפות נפש.
הבעיה היא ששקרנות ויצירה לא הולכים ביחד. הקהל לא טיפש ומריח זיוף מקילומטרים. כן, עדיין נשארו לנו כמה מנגנונים חייתיים בסייסים המאפשרים לנו לזהות מי דובר אמת ומי שקר, ואנחנו לא סובלים שמשקרים לנו, במיוחד שאנחנו משלמים כסף כדי לצפות בזה בקולנוע.
ואיך כל זה מתקשר לסדרה ״אייל קטן״ או בשמה המקורי ״ בייבי ריינדיר? ובכן, בכך שהיא אמיתית. לא סתם נטפליקס בחרו למתג את הסדרה כ"סיפור אמיתי", ובהחלט אפשר להבין למה – סיפורים אמיתיים מוכרים. מדובר במיני-סדרה קומית שחורה, פרי עטו ובכיכובו של ריצ'רד גאד. הסדרה היא עיבוד למופע היחיד האוטוביוגרפי של גאד באותו שם, והיא מבוססת על ניסיון חייו האמיתי בגילאי העשרים.
דוני, סטנדאפיסט מתחיל מנסה את מזלו בעיר הגדולה, לונדון. ניסיונותיו להצליח ב"שואו ביז" מובילים אותו לעבוד בבר, בו הוא פוגש לראשונה את מי שתהפוך להיות הסטוקרית שלו, האירוע המרכזי בו עוסקת הסדרה. הגיבור - דוני, שופך את הקרביים שלו, ליטרלי. העובדה שהוא מגלם את הדמות הראשית, לא גורמת לו להציג מצג שווא או לייפות את המציאות, אם כבר ההפך. לטוב ולרע, הוא מתמודד עם השיט שהחיים זורקים לעברו בצורה כנה עד כאב.
ניכר כי ריצ׳ארד גאד, ניתח מכל זוויות אפשרית את האינטרקציות האנושית שנקרו בדרכו עד לרמה המלקולרית וכל זאת בלי ליפול לסטריאוטיפים ולתיוגים הקלים ביותר של מי הטוב ומי הרע? אם כבר אולי מי רע יותר. אפילו מרתה, העומדת על תקן הסטוקרית המשוגעת, יכלה בקלות ליפול לתפקיד ה"וילאן", אך ביצירתו של גאד, זכתה להסתכלות אמפטית ורחומה ואף זכתה לאהבת הקהל. אומנם הסדרה לא קלה לצפייה, אבל גם החיים לא קלים להכלה.
הסדרה ״אייל קטן״ הכתה גלים כי היא עירומה מפרטנציות, משקרים ומכל החולי שהחברה של היום נגועה בה. אולי בגלל שהיא התרחשה ב-2015 עדיין יש בה קצת תמימות וחום אנושי? לא בטוח, אבל בעולם שקרי ומנותק ״אייל קטן״ נותנת לנו להרגיש איך נראית אמת.