משהו מוזר קרה אמש בטלוויזיה שלי: על המסך הופיע איש מאופר בכבדות, שפתיו נעו אך קולו לא נשמע. עלי להודות שהופתעתי מאוד, שכן נאמר לי שזה האיש שמוליך בסקרים כבר מזה כחצי שנה כמי שאולי יכהן כאן כראש הממשלה הבא.
זה היה הפור-פליי הארוך בהיסטוריה, בעצם - אולי שני רק לזה שקדם לכניסה לרפיח. כבר משעות אחר הצהרים החל הבאזז סביב נאומו המתוכנן של בני גנץ, אבל מהר מאוד התברר שהמנות הראשונות סתמו את התיאבון בטרם הוגשה המנה העיקרית.
כך למשל התפתחה מעין מחלוקת זוטא בין בן כספית באולפן "פגוש את העיתונות" לבין דפנה ליאל המתכוננת למהדורת מוצאי השבת. הוא סבר שהצהרת גנץ תהיה דרמטית "כפי שלא שמענו אותו עד כה", היא ביקשה להנמיך ציפיות - ודי קלעה למטרה כשהעריכה שלא יתפטר אלא יחשוף מתווה שבקצהו דד-ליין. ליאל אף נקבה במדויק בתאריך התפוגה: בתוך כשלושה שבועות.
את הזמן עד לנאום של גנץ, שהיה אמור להיות מסמר הערב, העבירו במחלקת האקטואליה של חדשות 12 במה שמאמני כדורגל שמרניים היו מכנים בוודאי "להניע כדור לרוחב" ובתרגום למי שאינו מצוי ברזי המשחק: פלברה, פול גז בניוטרל.
לא משחק בשבת
כבר נכתב כאן בעבר שברצף האירועים החדשותיים, שהמילה "אינטנסיבי" תהיה דלה מלתאר, אי אפשר לבסס תכנית אקטואליה שמשמשת עבור צופים רבים כצינור מהשקט היחסי של שבת אל חדשות מוצאיה על פאנלים שהוקלטו כבר ביום חמישי. יש לזה טעם וריח של משהו שתפס ריח של מקרר בטרם הופשר והוגש לצופים.
אני כבר לא מדבר על הרכב הפאנל, שכמעט אף אחד מהמשתתפים בו (כמו נדב פרי, ג'קי לוי ועינב גלילי) מצליח להציל משיממון מוחלט, אלא לעצם הנושאים הנדונים בו, שמטבע הדברים ביום חמישי הם בגדר סיכום של אירועי השבוע שעבר (למשל נאום גלנט או חוק הגיוס) ולא צופי פני עתיד. בכוונה לא הזכרתי שם אחד שמצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש: משה קלוגהפט.
לקלוגהפט קורה מה שקרה לאחרים שהיו חלק מאחורי הקלעים של הפוליטיקה. בא לו להקיא על כל מה שראה. אז אפשר להזכיר לו שהוא חלק ממכונת השקרים והספינים לא פחות מכל פוליטיקאי שקידם, אבל אפשר גם פשוט להקשיב (אם כי לא מדובר בחוויה קלה). הוא גם היחיד שעושה שיעורי בית לקראת הפאנל ובא מוכן עם ציטוטים רלוונטיים של נתניהו, גנץ וגלנט, כאלה שסותרים את עמדותיהם הנוכחיות.
איש באמונתו יחיה - ולא אתגולל כאן חלילה על שמירת השבת של סגל, אבל אי אפשר לבסס תכנית על שני יסודות (כספית וסגל) כשאחד מהם אינו זמין, בימים הללו שבהם הימים מתארכים ובתוספת שעון קיץ הופכים את סגל ללא זמין לפני שמונה וחצי בערב, אחרי צאת השבת. זה פשוט לא עובד.
ניחא היה מדובר בתכנית בוקר, אבל בשש וחצי, שבע ושבע וחצי בערב, צופים בטלוויזיה כדי להתעדכן, לא כדי לראות תכנית אולפן מוקלטת מראש. אם לחזור שוב לדימוי מעולם הכדורגל, זה כמו להיות מאמן של קבוצת כדורגל שאחד השחקנים הכי מרכזיים בה הוא שומר שבת. אני מבין את הקושי בלמצוא איש ימין רהוט וטוב שיהיה עזר כנגדו של בן כספית במשדר חדשות מרכזי, אבל לא יכול להיות שלא ימצא כזה כמחליף לסגל בחודשי הקיץ.
שק של סנטימנטים
שני הראיונות המרכזיים בתכנית הוקלטו כבר בסוף השבוע שעבר: אמיר אוחנה ואביגדור ליברמן. מדובר בשני מרואיינים טובים, כאלה שלרוב מספקים את הסחורה. אצל אוחנה הבעיה היא אמינות. כך למשל הוא משבח את מתווה הגיוס העבש של נתניהו ככזה שיחולל שינוי אמיתי. חשבתי שזה מתוך פוזיציה של יו"ר הכנסת, שהוא מחזיק תיק האחדות הפרלמנטרי, אבל דווקא כלפי יואב גלנט הוא ידע להגיד דברים נחרצים (בגדול: קרא לו להתפטר), כך גם לגבי פסילה על הסף של הרשות הפלסטינית כגורם שיקבל לידיו שליטה אזרחית על עזה, אז פתאום להתחיל להתפתל סביב חוק הגיוס? בשתי מילים: לא אמין.
לעומת זאת ליברמן שעלה אחריו הוא טקסט-בוק לכל פוליטיקאי איך עושים זאת נכון. נתחיל בשעה: ליברמן עולה לדבר ב-19:40 (כלומר, הריאיון מוקלט, אבל רק אחרי שנסגרה השעה המדויקת לשידורו), ממש לפני חדשות הערב. תזמון שכזה מבטיח תמיד שמה שאמרת יהפוך לכותרת בפתיחת המהדורה שאחרי. ליברמן הוא מסוג הפוליטיקאים שאפשר רק להצטער על שאין לו בייס רחב יותר, שכן הוא מיטיב לזהות סנטימנטים בקרב הציבור: דשדוש בעזה, כניעה בצפון.
את ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל הוא מכנה "שלושת הלוזרים", כלומר - מזהה נכון לא רק את תחושת המיאוס של הציבור כלפי הממשלה, אלא גם את זו שמתעוררת (אולי לראשונה בתולדות ישראל, למעט בחודשים שאחרי מלחמת יום הכיפורים) כלפי הקצונה הבכירה בצה"ל.
יותר מכל נדמה שליברמן מזהה הלך רוח של ציבור שמקצין בעמדותיו ימינה, אבל לא מוצא שם בית פוליטי אלא בדמות הליכוד, מפלגה של ריקים ופוחזים שעוטפת כשכפ"צ ראש ממשלה שהאינטרסים שלו הופכים מנוגדים לאלה של המדינה עם כל יום שעובר.
משום כך הוא מזדרז להודיע שהוא מכוון לראשות הממשלה, מציג כמה כללים פשוטים שעל פיהם יפעל אם ייבחר - ומודע לבעייתיות שיש לו בקרב הציבור הדתי, מרכיב חשוב בימין הישראלי, הוא גם מאשר שהוא פועל להקמת מסגרת פוליטית אלטרנטיבית חדשה (כזאת שתרכך במעט את הדימוי האנטי-דתי שלו).
אני לא חושב שיש לו סיכויים גדולים מדי, אבל אחרי שראינו כבר איך נפתלי בנט הופך ראש ממשלה מתוך בייס של שישה מנדטים, הייתי מניח בכל זאת כמה ז'יטונים על האופציה הליברמנית.
איש ללא שורה תחתונה
ואז הופיע בני גנץ, אבל אבוי - מה שהיה אמור להיות המיין-איבנט של הערב, אנטריקוט משויש ומדמם קלות - התברר כשניצל טבעול.
אין טעות שלא נעשתה בדרך לנאום הזה. נתחיל בשעה: בני גנץ מבקש להיות ממלכתי כראש ממשלה הפוסע ברגל ממלונו לפגישה בוושינגטון כדי לא לחלל את השבת. זה נלעג בעיני כשעושים זאת ראשי ממשלה אוכלי שרצים, אבל זה נלעג שבעתיים כאשר אתה מחכה לצאת השבת כדי לכנס מסיבת עיתונאים "בוערת" בעניינים מדיניים.
גנץ היה אמור ללמוד מהניסיון: הוא כבר חטף בעבר מהחרדים כאשר הגיב לאירועים במהלך השבת, אך ליריבו בנימין נתניהו נסלחו ציוצים בשם "גורם מדיני בכיר". משמע, החרדים, מר גנץ, בחרו צד. הם לא יכולים לבחור אחרת כי בציבור שלהם בנימין נתניהו חזק יותר מכל רב וגדול בתורה. הגיע הזמן שתפנים, בטח כאשר אחד העקרונות שאתה עומד להציג כקריטי להמשך קיום הממשלה החרבה, הוא חוק גיוס אמיתי.
כך אירע שיותר מששמר גנץ על השבת, נדחה נאומו אל אחרי השעה שבה עברו כבר מאות אלפי צופים לצפות במשחק ההכתרה של מכבי תל אביב, שספק אם גנץ היה מודע בכלל לקיומו. ובכל זאת, בשעה שמונה וחצי בערב היו כנראה יותר אוהדים לערן זהבי מאשר לבני גנץ.
קשה לדעת מה ביקש גנץ לעשות במסיבת העיתונאים שכינס, מלבד להוכיח אולי שגם הוא מסוגל להתאפר בהגזמה. אמנם הנאום היה כתוב היטב, נחרץ ולפרקים אף בוטה, אך זאת בעיקר כי אחרי שגלנט גנב לו את ההצגה בנאום שאין בוטה ממנו, גנץ היה חייב ליישר קו. אך אבוי: ככל שהגביה עוף בדבריו, כך גבר הפער בינם לבין המעשים, או ליתר דיוק: חוסר מעש.
ה-8 ביוני, המועד שבו נקב גנץ לפירוק הממשלה, יחול בשבת. אז האם יפוג האולטימטום למעשה כבר ב-6.6, תאריך שיהיה מזוהה לנצח בתולדות התרבות הישראלית עם "אלטמן הקטן"? וחשוב מכך: האם זה אומר שבמוצאי השבת של ה-8.6 תהיה הפגנת המיליון של מתנגדי נתניהו, או שגנץ יישב בקבינט המצומצם האחרון שלו? רוצה לומר, אפילו את היעד הקטן הזה גנץ לא מסוגל לסמן במדויק.
ממש כמו אצל אוחנה, גם אצל גנץ ניכרת בעיית אמינות קלה. הוא מבקר למשל את חוסר היוזמה שבניהול המלחמה. מילים כדורבנות עד שנזכרים כי הרפיסות בצפון לא החלה "בשבועות האחרונים" אליהם מתייחס גנץ, אלא בדיוק ב-11.10, עת היו כבר מטוסי קרב באוויר - על פי פרסומים זרים, בדרך אל מעוזו של נסראללה בביירות.
מי הכשיל את הפעולה אז? בנימין נתניהו. מי הוציא עבורו את הערמונים מהאש, בניגוד מוחלט לעמדת שר הביטחון ומערכת הביטחון? ניחשתם נכון: בני גנץ, האיש שהוא לא רק חלק מרכזי בקונספציה שהוליכה לאירועי ה-6 באוקטובר, אלא גם שחקן מרכזי בכישלון הנמשך מאז ועד עתה.
אז מה מכשיר אותו להיות ראש ממשלה, מלבד איפור מוגזם והעובדה שבתעודת הזהות שלו לא כתוב "בנימין נתניהו"? לא ברור, אולי משחקי מילים: אם נתניהו שיגר לאוויר את החריזה הצולעת בין פתחסטאן לחמאסטאן, גנץ ענה לו בהתחכמות מאולצת אפילו יותר כשקרא לו לבחור "בין ציניות לציונות". כן חברים, זו האלטרנטיבה לממשלה הגרועה ביותר שמשלה פה אי פעם. אין למה לצפות.
לפיכך נחזור כשעה לאחור, לפני נאום גנץ לאומה ונסכם במשפט נהדר, גם אם מייאש שנפלט מפי האיש שהיה שם, משה קלוגהפט, אחרי שציטט דברים והיפוכם מפי נתניהו, גלנט וגנץ: "אני לא מאמין לאף אחד. זהו דור רקוב וכולם צריכים ללכת הביתה".